סיפורים קצרים

והעשירי יהיה קודש

ליל שבת היה, לאחר התפילה. ר' בניומין יצא אחרון מבית החסידים ברחוב רשב"ם, בלב תל אביב, ונעל את הדלת הרעועה ואחר ליווה, אל מחוץ לחצר, איש נשוא פנים  מאורחי בית המלון הסמוך.

• רואה הוא – אמר  ר' בניומין לאיש הנאה  ופניו נהרו –  כבודו  חשש  שמא לא יהיה לנו מניין וברוך השם היה מניין .

עיווה האורח את פניו ואמר:  אם לא כאבו רגלי נושא הייתי אותם  להתפלל במקום אחר.

וכל כך למה? תמה ר' בניומין

• כי העשירי למניין שליקטת  מן הרחוב ארחי פרחי הוא ופסול לעדות ולמניין- הטיח האורח.

אבל לא איש כרבי ר' בניומין יחשה: ראשית יהיה נא בריא. ושנית יפה עשה שלא הלך מעימנו. אין בית כנסת  אחר בכל האזור. ושלישית  חזקה עלי מצוות  רבי תנחום לקיים כאן מניין. והוא  שמוע שמע מפי  הרבי מנוחתו עדן. כי בתל אביב אסור באיסור חמור לסגור בית כנסת. בירושלים אם ייסגר חלילה בית כנסת יקומו חמישה תחתיו. אבל אם בתל אביה ייסגר ינעלו חמישה אחריו. וכיצד שומרים על  בית כנסת? הווי אומר: מתפללים בו בשבת. ואשריהם ישראל שגם אם חטאו ישראל הם. ואתה נכבדי התחת אלוקים הוא וכי בוחן כליות ולב הינו  שיאמר על יהודי שארחי פרחי הוא?

והאורח בשלו, קצר וחד – ספק אם עלתה תפילתי

בית החסידים ברשב"ם מזכרת הוא מן מהימים שתל אביב הייתה מושב לצדיקים. אבל בעוונות נתמעטו הדורות. היו שאמרו כי יסדוהו חסידי סוכצ'וב ואחרים מחו : לא היא כי עם בית צ'ורטקוב נמנה. ורק רבי תנחום הישיש ידע אבל  אבוי כבר עשר שנים הוא מאושפז במחלקה סיעודית וזיכרונו בל עימו. 

בתוך עזובה עמד השטיבל. ההבל  המלוח שבא מן הים כילה את הטיח  מעל  הכתלים  ועיכל את מרישי הברזל. ואלמלא מריבות יורשים היה קם במקומו בית מידות. כבר שנים לא ערכו בו  קידוש לכבוד חתן או אבי הבן. אבל סעודה שלישית של שבת מצליח  רב בניומין לקיים כהלכתה  ובזכותה יש מניין גם במנחה וגם במוצאי שבת.

והוא הגבאי והשמש ובעל הקורא והחזן וגם  מפליא  לעשות במציאת עשירי למניין. אבל בליל שבת זה לא עלתה בידו.  ואם לא בא האורח מן המלון גם תשעה לא היו להם. וכבר חלף זמן המנחה ועדיין אין עשירי למניין. והנה נס להתנוסס איש כבן חמישים מן הרחוב ניאות להשלים מניין. שמונה שמחו והתשיעי האורח התעצב. 

בחצר בדרך למלון  אמר ר' בניומין אספר לך מעשה בעשירי, שהלך בליל שבת  למועדון הבילויים, וניאות להיכנס לשטיבל. תחילה  סירב לכסות ראשו שמא  הכיפה מלוכלכת ובסידור הציץ כתרנגול בבני אדם.  ולא ענה  אפילו פעם אחת אמן. אחרי התפילה אמר לו רבי תנחום נו! והבחור תמה:  מה נו?  שאל  רבי תנחום  נו ,תפילתנו איך היא בעיניך? ענה הצעיר נאה  בעיני רק  המשפט 'הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל  עמו ישראל ועל ירושלים'. איש מחנה השלום  אני .

 נו- אמר רב בניומין לאורחו. מה נו?  תמה האיש נשוא הפנים. הסביר ר' בניומין- האיך אמירה זאת נאה  בעיניו?

• אז הוא אמר – הפטיר האורח והלך למלונו . וגם רבי בנימין לא הוסיף דבר  ופנה לביתו.

שכן רק למי שישרו בעיניו  היה מגלה כי הוא הוא  איש השלום.

מדבר שקר תרחק

האיש הנכבד והיקר שרגא לא התיר שיקראו לו רבי שרגא או הרב שרגא ובדלית ברירה ניאות שיקדימו לשמו את התואר  ר' מבלי שימחה על כך.  ואילו היה  כוח בידו היה משמיט גם אותה.  וכי מה רע בסתם שרגא ומדוע זה אטריח את הבריות להעניק לי כבוד ויקר שאיני ראוי לו- אמר.  ולא חלילה שהיה סתם יהודי מן השוק. בר אוריין היה , מנקיי הדעת שבארץ ישראל וגומל חסדים טובים  היה ואפילו בעל ייחוס נכבד היה וגם גידל משפחה לתפארת כדת משה וישראל סבא. 

מילדותו גדל על האמת ורק על האמת. מדבר שקר תרחק – שיננו לו הוריו ומלמדיו, כפי שנהגו בישראל מימים ימימה. אבל הוא עשה את הדבר הזה להיות אבן יסוד של כל מעשיו ומחשבותיו. מעולם לא שיקר. מעולם לא קרב אפילו לאמירת דבר שאינו נכון. וכי תחשבו שהיה הדבר קל לו ולסובבים אותו? תהיה זאת  טעות בידכם.  שכן בעולמנו מי הוא זה ואיזה הוא שאינו נזקק לפעמים לאמירה של דבר שאין בו כל האמת או חלק מן האמת? כגון אותם שאומרים: שכחתי כשלא שכחו. או הנאנחים : אני לא חש בטוב כשבאמת טוב להם ובריאותם איתנה. – איחרתי כי הדרך הייתה פקוקה כאשר הנתיב היה פתוח לרווחה. ולא אחת הפסיד שרגא ממון ועסקי ממון  משום שמיאן להטעות או לומר דבר שאינו דבור על אופניו ואינו מיוסד על אדני האמת. וכשלמד תורה כיוון תמיד לאמיתה של תורה ומעולם לא התהדר באומרו :סוגיה זאת נהירה לי, כאשר בדל של עניין טרם התחוור לו לחלוטין.

וכשם שלא שיקר כך לא יכול היה להאזין לדבר שקר ולא עוד אלא שבדרך שאדם הולך כך מוליכין אותו מהשמיים. והחונן לאדם דעת העניק לו, ברבות הימים, סגולה להבחין בין אמת לשקר, בין חצי אמת לאמת שלמה ולחוש אפילו בשמינית שבשמינית של מרמה. וכאשר למד לא סבר ולא קיבל קושיה שהיקשו או תירוץ שהשיבו אם לא הייתה לאמתה של תורה.

ויהי היום  ור' שרגא חלה את חוליו הרע, לא עלינו ולא עליכם ולא על כל עם ישראל. אמן. ימים קשים באו עליו ולילות של נדודי שינה מרוב מכאוב, והטיפולים מרים וכמעט קשים מנשוא. נאבק איש האמת במר המוות ויכול לו. אבל למען דעת כי  החולי הסתלק הניחו  אותו רופאיו בחובה של מכונה החודרת נבכי בטן ובוחנת כליות ולב ואין דבר הנעלם ממנה למן הראש ועד הרגליים. והרופא הבוחן את התמונות יכריע לפיהן היכן מקומו של שרגא בתווך הנורא שבין החיים והמתים.

וכאשר הלך ר' שרגא ביום המיועד לשמוע מה יפסוק הרופא אמר לעצמו , ובפעם הראשונה אמר: איני רוצה לדעת את האמת ולוואי שישקר לי שבריא אני.

בבואו אל הרופא אמר לו  בבקשה  דוקטור מה העלתה הבדיקה? ומייד עצם את עיניו לבל יוכל להבחין בין דבר אמת לבין שקר.

ואז השיב: הרופא אדוני תחילה אגיד לו בפי אמת  ורק אמת ואל יחשוב שאני משקר לאדוני , או מוליך אותו שולל . ידע כי בימינו מצווים  הרופאים לומר אך ורק את האמת.

פקח ר' שרגא את עיניו ואמר אל לבו: כל חיי הלכתי עם האמת  ואם נגזר עלי למות אמות עם האמת.

וימים הרבה היה מצטער על אותה פעם אחת שחפץ לשמוע דבר שקר.

קנה לעצמו מפטיר

בבית הכנסת שבשכונת מגוריו של נפתולי  הקפידו למכור את העליות לתורה. ומנהגם זה היה  בימות השבת והמועדים כבשני וחמישי. הגבאי היה אמון על  המכירה הפומבית והנוקב במחיר הגבוה ביותר היה זוכה בעליה. בעת המכירה היה הגבאי מכריז שלוש פעמים על המחיר.  ולא אחת נשלמה המכירה רק לאחר ההכרזה השלישית. ואם בימות החול גבו הגבאים על הכיבודים מעות מעטות , הרי בשבת היה השער  ההתחלתי של  העליות המיוחסות ובמיוחד של  המפטיר גבוה מאוד וככל שגברה התחרות כן עלה השער.

אמנם היו שטענו כי המסחר הזה כמו כל מקח וממכר אסור בשבת. והם אף הזכירו כי הגר"א אסר למכור את העליות בשבת בבית הכנסת שלו. ופעם אחת, אחר הסתלקותו  של הגאון, הזדמן בשבת לבית הכנסת שלו תלמידו רבי חיים מוולוז'ין וכשנוכח להוותו כי הגבאים מוכרים את העליות בשבת הוכיח אותם שבעתיים על חרפתם  ואמר להם: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?

ומנגד  השיבו, התומכים במכירת העליות לכל הרבה במחיר,  כי מנהג וותיקין הוא ואין לשנותו ויש על מי לסמוך. ומכל מקום מן הנדבות הללו מתקיים בית הכנסת וניזונים עובדיו.

אחד  מן המתפללים, היושבים ראשונה  ב'מזרח' היה איש עשיר וגבה לב . נפשו חשקה לעלות מדי שבת למפטיר כי  ראה בכך עניין גדול. ותמיד כאשר הגבאי הכריז את המחיר למפטיר, היה אותו האיש מעלה הצעת מחיר שכנגד גבוהה יותר  ולא וויתר  עד כי זכה במפטיר. הגבאים עלצו בו שכן תמיד שילם את נדרו ועוד הוסיף ממתת ידו לשמשים. אך המתפללים שנאוהו בלבם ולא רצו דברו לשלום.

ופעם אחת, בשבת אחת, חפצו שלושה אנשים בעליית המפטיר. רב נפתולי בשל היארצייט של אביו שחל באותו שבוע, האיש העשיר  כמנהגו ועלם צעיר יתום שזה  מקרוב בא לגור בשכונה ובאותה שבת ממש היה יום הזיכרון של אמו שמתה בארץ אחרת.

נפתולי ידע כי האיש העשיר לא יוותר  על המפטיר ועל כן חסך במשך השנה כסף כדי שיוכל  לנצח את העשיר.

ובהגיע תור מכירת המפטיר ידע  העשיר כי זאת הפעם יהיה המיקח קשה מתמיד. וכך היה. ראשון פרש העלם הצעיר, מן התחרות  ועננה כבדה ירדה על פניו ובעיניו נצצו דמעות כאגלי טל. נותרו השניים. הגבאי מכריז ונפתולי מסמן בידו לאות כי  הוא קונה ומייד העשיר מעלה את המחיר. מעולם לא היו סכומי הכסף לקניית  המפטיר, בבית הכנסת הנאה הזה, גבוהים כל כך כבאותה שבת. נפתולי הבין  כי לא יוכל לעמוד בעוד העלאה אחת במחיר ופניו חורו. ואז נשמעה לפתע חבטה עזה. רב בית הכנסת קם ממקומו, ידיו שלוחות קדימה מתוך טליתו המכסה על ראשו ועיניו נוצצות  והוא קרא אל העשיר: רבי יהודי האם לא תדע שהכסף  לא יענה את הכל. ואיך לא תבוש במעשיך. פני העשיר חפו והוא נדחק חזרה למקומו במזרח. ונפתולי זכה במפטיר. בהגיע בעל הקורא ל'שביעי' הכין עצמו נפתולי לפנות אל  הבימה והנה הוא רואה את העלם הצעיר ופניו עגומות ועיניו בוכיות. בעליית "אחרון" ניגש נפתולי אל הגבאי, הצביע על העלם ואמר: יהי לו המפטיר, ושב למקומו.

כל אותה שבת לא ידע נפתולי את נפשו. מעולם לא החמיץ מפטיר ביארצייט של אביו או של ואמו. ודאג ואולי סימן רע הוא לו שלא קיים את מצוות היום. את הנעשה אין להשיב אמר לעצמו ולכן  ילמד משניות יותר מאשר בכל פעם. ובמוצאי שבת בא אליו אביו בחלום הלילה ואמר לו: בני עליית נשמה כמו השבת הזאת עוד לא הייתה לי.

עלילה

הנאשם יקום- אמר השופט

הנאשם קם

האם אתה רבאיי הנניא ליפא  גלובציק? שאל התובע המחוזי

כן – ענה הנאשם, על אף שבאמת שמו היה חנניה ולא הנניא, אלא שתובע בניו יורק כמו עוד דוברי אנגלית אינו מסוגל לבטא חית כהגייתה ונאשמים  אינם נוהגים לתקן את התובעים, גם אם הם מכנים אותם  בתואר ראביי.

האולם בבית המשפט הפדראלי במנהטן, היה מלא מפה לפה. רבים מהנוכחים היו אנשי תקשורת. על מדרגות בית המשפט המתינו צוותי צילום. המשפט של הרבי מברוקלין, כפי שהם אמרו, היה אמור להיות שיחת היום. משפט על הלבנת כספי מאפיה, חשד לקשר עם סיטונאי סמים, עבירות מס חמורות, קבלות מזויפות  ועוד מיני עבירות שידו הכבדה של החוק האמריקאי מענישה בגינם בחומרה רבה.

לחוקרים אמר הנאשם את האמת כי הוא חף מפשע. וכי שותפיו לעסקים, בני בלייעל, כך התברר לו בפתע פתאום, התקנאו בו, רצו להשתלט על העסק  והעלילו עליו עלילה שפלה ונוראה שהחשיכה את עולמו והרסה כל שבנה בימי חייו ומאמללת את משפחתו. אבל  התביעה לא האמינה לו. הם דבקו בעדויות השקר והיו משוכנעים כי ישיגו הרשעה.

הנוכחים באולם שפשפו את עיניהם בתימהון. הכתבים אמרו זה לזה: נראה כי אין לנו סיפור. מי שהוא הטעה אותנו ובגדול. וגם הצלמים מיהרו להתפזר. הם באו לפי שנמסר להם הנאשם הוא דמות ידועה בקהילה החסידית הגדולה בברוקלין. ותמונתו של יהודי עבדקן במגבעת שחורה במעיל ארוך ועם פאות מסולסלות – היו בטוחים- תיחטף כמו מטריות ברחובות ניו יורק  כשלפתע ניתכים משמיים ממטרים עזים ביום קיץ. ובפרט בשל הכתובית המלהיבה : הרבאיי שהלבין את כספי המאפיה וצפוי למאסר של 30 שנה.

אני חושב שהוא ראביי רפורמי, אם בכלל  הפטיר אחד השדרים והוסיף  חבל.דווקא היה יכול להיות  סיפור מדהים.

וזאת לדעת כי הנאשם היה מנכבדי הקהילה החסידית בברוקלין. בן 45 וגביר גדול. עסקיו חובקי עולם ואולם תמיד היה מגיע חזרה לביתו ולקהילתו ביום חמישי בשבוע. הוא לא  יחמיץ שבת במחיצת משפחתו וגם לא  את הטיש של האדמו"ר בליל שבת. אהוד היה בקהילה על שהחזיק כמה וכמה משפחות נצרכות וקיים אותם בכבוד ותרם מהונו לישיבות ולמפעלי צדקה.

הסנגור לחש לנאשם כי הוא יכול לשבת. אבל זה העדיף לעמוד זקוף ואת מבטו לשלוח קדימה. גבר במיטב שנותיו. גלוי ראש. פניו חלקות. שיערו הבלונדי קצוץ  עד דק. לגופו  מכנסי ג'ינס אופנתיים, חולצת טי שירט וז'קט טוויד נאה ואם היו יכולים האנשים לצפות אל מאחורי דוכן הנאשמים היו רואים נעליי ריצה יקרות.

ובקהל אמרו יהודים זה לזה: תראו אותו. הוא פוחד  שיקבל עונש כמו היהודי  ההוא הבעלים של  בתי המטבחיים שקיבל עשרים שנה. תאר לעצך עשרים שנה. גוי היה נכנס לשלוש שנים מקסימום. אני לא יודע אם זה יעזור לו -אמר אחר. -אבל בטח לא יזיק השיב חברו.

בשבת זאת הייתה שיחת היום בבית המדרש. ואנשים שאלו את הבן של האדמו"ר  ווס זוגט דער טאטע?

האבא אומר- ענה בנו של הצדיק – שהעוילם הבא שלו  גדול ועצום.  הרי רבי חנניה ליפא שלנו מנע  חילול  השם גדול והשם יעזור לו. ( על פי  מעשה שהיה )

בן ק' כבן כ'

• הכל עניין של 'גנים.'
• סתם ככה בן אדם לא עובר את גיל המאה ועוד נראה כמו חדש.
• בוודאי זה עובר אצלם במשפחה. הרופאים אומרים שהתורשה היא העיקר.

כך, בערך,  דיברו האנשים על ר' שכנא כאשר ערך קידוש מפואר בבית הכנסת לכבוד יום הולדתו המאה. אבל אותם יהודים שהזדמנו לבית הכסת ולא הכירו אותו ראו ותמהו. הם 'נתנו  לו בקושי" שמונים, כי  "בימינו עם התפתחות הרפואה הרי גיל  שמונים  כמוהו  כשישים  של פעם."

ור' שכנא עלה בשמחה ובביטחון  לתורה למפטיר וקרא את ההפטרה, כמו חתן צעיר ופניו נהרו, כאילו אין מאה שנים מלאות מונחות כרחיים על צווארו. קומתו קצת שחה, זקנו הלבין כשלג ובכל זאת  'לא נס ליחו ולא כהתה עינו'.

• איך הוא לא מפחד מעין הרע?- תמהו הנשים בעזרה.
• שיהיה לנו בריא – לחשו הגבאים על הבימה . -אני – אמר אחד מהם – הייתי  לפחות עושה איזה קרעכץ  ורועד בידיים  שאנשים לא ידברו עלי.

אבל ר' שכנא לא חשש  מכל דבר רע. הוא בטח בקדוש ברוך הוא.

  –   אני מקווה שתזכו לאריכות ימים ובעזרת השם תזכו להשתתף אתי ובלב שמח בבר מצווה שלי בעוד 13 שנה,  אם ירצה השם- אמר למתפללים שבאו ללחוץ את ידו ולומר לו  'יישר כוח' על הקוגעל  הריחני, ההרינג המשובח והוויסקי החריף.

אבל ר' שכנא לא חגג בר מצווה פעם שנייה. כי בשנתו ה-103 נדבק בשפעת קשה. ואם צעירים ממנו לא החזיקו  מעמד ומתו בגינה,  מה פלא שגם הוא הסתלק לבית עולמו שבע ימים, מוקף בבנים, נכדים, שילשים וריבעים.

ר' שכנא לא דיבר על מה היה שם, בשואה, בשנים הנוראות כשבית ישראל עלה על המוקד. אמנם ידעו שמפליטי השואה הוא , שבן יחיד היה להוריו הקשישים השם יקום דמם. שמעו, ולא חלילה, מפיו כי ברח מן הגטו וחבר לפרטיזנים. בתום המלחמה העפיל  לארץ ישראל , למד בישיבה בבני ברק והקים משפחה. ר'  שכנא היה איש עסקים, מוקיר רבנן, בעל צדקה ואיש רעים להתרועע. והוא דיבר על הכל פרט לאשר עבר עליו בשנים ההן בגטו.

ולכן אפילו נכדיו לא ידעו כי ר' שכנא היה מפעל הצלה של איש אחד. הודות לעיניו הכחולות, שערו הבהיר וקומתו התמירה הצליח לקבל ניירות מזויפים. איש לא העלה על דעתו שהגוי הגמור הזה הוא יהודי. ושכנא לא ברח לארץ  אחרת גם לא  לעיר אחרת כדי להיטמע בהם. אלא היה מתגנב לגטו מדי לילה נוטל עימו ילד או ילדה ולפעמים גם שניים או יותר, מלביש אותם בבגדים נאים ומוציא אותם מהגטו. הוא הוביל את הילדים אל היער וצירף אותם  ל'מחנה משפחות*' של פרטיזנים יהודים שמצא מקלט  עמוק עמוק ביער. 'מחנה המשפחות' ובו כמה מאות אנשים נשים וילדים שרד עד סוף המלחמה. אמנם רבים מהצעירים נהרגו בקרבות עם הגרמנים וגם עם פרטיזנים פולניים אנטישמיים. אבל כל הנשים והילדים ניצלו.

כאשר סיפר שכנא לראש הישיבה על מה שעשה בגטו. שאל אותו הרב – ובן כמה היית  אז שכנאלע? – נו. הייתי אז בן עשרים – הוא ענה . וכמה ילדים הצלת? שכנא שתק . הרהר ואחר השיב  – נו. ראש הישיבה. אמנם לא ספרתי אותם כי אסור לספור נפשות. אבל בוודאות אני יודע שהוצאתי מהגטו יותר ממאה ילדים.

וראש הישיבה נישק את שכנאלע שלו על מצחו ואמר: שכרך הרבה מאוד על פי פועלך. הרי אתה בן כ' כבן ק.

*היו כאלה ביערות פולין וליטא.

שניים מקרא ואחד תרגום

בבית החולים הגדול במחלקה הקרדיולוגית נחלקו הרופאים בדעתם אם יש סיכוי שהחולה הוותיק ביותר ביחידה הטיפול הנמרץ יתעורר מתרדמתו? מהם שטענו כי אפסה תקווה, שכן מוחו נפגע בזמן  שלבו לא פעם. והיו רופאים שנמרו כי כבר ארע שחולים, בדומה לו, ניעורו לפתע ממצבם כ'צמח' ועל כן יש להמשיך ולטפל בו ולדחות את העברתו מהיחידה.

הכל החל חודשיים לפני הדיון בין הרופאים. זה היה בוקר נאה ואביבי של יום שבת. ר' יחיאל, כמנהגו,  השכים  לעבור על הסדרה 'שניים מקרא ואחד תרגום' ומכיוון שהיה גם בעל קורא שינן את הפרשה בקולו הצלול והנעים  ובטעמים. אלא משום שנזהר שלא להעיר את השקועים בשנתם לא הרים את קולו. לאחר שהתעורר ונטל ידיו ובירך ברכות השחר מזג לעצמו ספל קפה עם חלב אך בלי סוכר כדעת המתירים לשתות בבוקר לפני התפילה. ומייד אחר כך נשפך בבית קול  הקורא פסוק, פסוק בטעמים. ואז משמיע לאוזניו  במנגינה ערבה את  פירושו של  רש"י על הפסוקים שקרא ואז חוזר עליהם בטעמיהם.

הפסוקים, והטעמים  ודברי רש"י בנעימה הערבה השרו על הבית שלווה ו'תבלין של שבת' ואף שבני הבית נמו את שנתם היה קולו של ר' יחיאל נספג בחובם ונוסך בהם נועם רב.

ובאותו בוקר. ארע משהו נורא. אשתו ניעורה לפתע כי לא שמעה את קולו. כל כך הייתה מורגלת לצלילים הברורים ולהברות המוטעמות עד שתודעתה, על אף שנתה, ייחלה לו בכל שחר של שבת.

היא קראה בשמו פעם ופעמיים ואחר כך זעקה.  אבל לא נענתה.

כשנזעקה למקום, שבו נהג לשבת, בחדר הגדול ליד שולחן האוכל בסמוך ארון הספרים ראתה אותו מוטל על הרצפה עם כסאו.

צוות ההחייאה איבחן אירוע לב. תרשים ה.ק.ג ה גדיר אותו כחמור מאוד. כמעט שלא ניכרו בו חיים. ולא הרעיה ולא הרופא  והפאראמדיקים שעיסו את לבו יכלו לקבוע כמה זמן היה מוטל לו נעל השטיח חסר הכרה וחסר ישע. הם עבדו בלא ליאות וכל אותו  הזמן ניצבו בני הבית ברגליים כושלות , מוכי הלם, מתבוננים בדומיה וכמי שעולמם חשך בעדם בצוות הרפואי המיוזע  מעניק ללב בכפות מתכת רחבות מכות חשמל ופולט אנחות אכזבה כאש שוב  לא ניעור הלב לחיים.

השניות והדקות  עברו עליהם כמו ימים ארוכים ושפתותיהם לחשו תפילות. ואז כעבור זמן שלא ידעו להעריכו  קם הרופא והציג לבני המשפחה את תרשים הא.ק.ג ואמר ברוך השם .תראו את הקווים העולים ויורדים האלה. הלב פועל.

• והוא יחיה ? שאלו האישה והילדים.
• צריך להמשיך ולהתפלל. אמר הרופא

בבית החולים הועבר  מייד ר' יחיאל לחדר הצנתורים. הרופאים פתחו ארבע סתימות. התקינו בכלי הדם תומכים. והורו להעביר אותו ליחידת הטיפול הנמרץ.

לבן שהגיע עימו באמבולנס הסבירו הרופאים כי  זרימה הדם הוסדרה. אבל הנזק לשריר הלב גדול  עד מאוד ורק  כשיתעורר ניתן יהיה להעריך אם המוח לא נפגע.

וכבר עברו שמונה שבתות ור' יחיאל לא התעורר.

בני המשפחה ישבו ליד מיטתו ולפעמים דיברו איתו. סיפרו לו  על הקורות במשפחה. על הנכדה החדשה שילדה בתו הגדולה. על האחיין שהתארס ועל שהם אוהבים אותו ומתפללים להחלמתו. וגם נדבו סכומי כסף גדולים שתעמוד לו זכותם. אבל כל יום שעבר המעיט את תוחלתם.

והנה כפי שקורה לעתים ומבלי שהרפואה יודעת להסביר למה ומדוע  הוא התעורר.

תחילה פקח עיניים, מלמל מלים לא ברורות. הרים את ידו ומתחת לשמיכה זעו רגליו.

הרופאים ראו ותמהו. ובכל לא רצו לדבר על  נס רפואי, משום החשש שההתעוררות לא תושלם. ולמשפחה  המליצו להתפלל.

הם נעו מבין תקווה לייאוש, שכן אחרי הסימנים המעודדים, חלה הרעה והוא לא הגיב לגירויים.

עברו עשרה ימים, מאז שפקח את עיניו, והוא רתום למיטה, מחובר לאין ספור צינורות ומכונות, שוב הנצו בו סימני חיים. מבעד לערפילים החלו דמויות  רעייתו וילדיו להתבהר מולו. והם מחייכים אליו ולוחשים אבא, אבא תחזור אלינו.

והם ראו כי העיניים המיוסרות כבר ערות לגמרי  ובעד לצינורות שבפיו שמעו הברות צרודות  וסדוקות  יוצאות  בקול ענות חלשה ומתחברות  – תביאו לי חומש. נדמה לי שטרם סיימתי את הפרשה .

סיפור 7

ה'מורי' האחרון

מורי יעיש יחיא, מהעיר ריידא בהרי תימן, לא הפליג מעודו באוניה ופשיטא שלא היה קברניט ולא ניצב על גשר הפיקוד. ומאין  ידע  כי קברניט  נאמן יהיה אחרון  האחרונים ,אם בכלל, בנוטשים ספינה טובעת? ובכל זאת כך נהג  ולא עזב את תלמידיו לנפשם.

 –"לא  איש כמוני יברח"- אמר המורי האחרון  לשליחי הארגון 'רב טוב' של חסידות סטמר מברוקלין. הם הפצירו בו לבוא עימהם לכרך הגדול שמעבר לימים. החסידים האלה פרשו את כנפיהם על   היהודים בריידא ובסעדה ובבירה צנעא. עזרו להם בכסף ובתשמישי קדושה ופתחו להם פתח לצאת מתימן לארצות הברית. וגם לשליחים של הסוכנות היהודית. שחמקו בחשאי לעירו ודחקו בו לעלות לישראל, השיב: "כל עוד ילד יהודי אחד נמצא כאן"-  ועיניו רשפו כאבני חפץ שחורות  והוא מסלסל  באצבעותיו הגרומות את שני 'הסימונים' שירדו על פי  מידותיו-  "קונם עלי אם  לא אלמדו לקרוא  בתורה בטעמים"

• ואם לא יהיו כאו ילדים? היקשו השליחים
• –        "אצפה להם שייוולדו. הלא ידעתם  את הקללה  הנמרצת שקילל עזרא הסופר את אבות אבותינו בני תימן, על שלא באו לקומם עימו את בית המקדש – שעד שיבוא משיח צדקנו לא תיפסק ישיבתם בתימן. אבל הם התברכו בילדים ובמורים, אבל חומשים היו להם מעטים. שכבר עזרא הסופר פסק גם שיהיו עניים ונרדפים.  ואצל המורי שלו, מנוחתו עדן, למד רבי יחיא יעיש  עם עוד ארבעה ילדים לקרוא בחומש אחד. היו  שלמדו צורת אות כשהיא עומדת על ראשה. והיו שבתחילה ידעו לקרוא רק מהצדדים, כאילו גם עברית כותבים מלמעלה למטה.

ומורי יעיש יחיא האריך ימים. שבתימן רק יחידים הגיעו לגבורות ואילו הוא כבר הפליג אל תוך השמונים. אמנם בתימן  לא רשמו את תאריכי הלידה ובכל זאת היו לו  ציוני דרך  משלו,  איך למנות  בינו לבינו, לבל תשלוט בו עין רעה , את ימי  שנותיו  על האדמה.

בימי שחרותו  הרביץ תורה בילדים הרבה. אחר כך הם נתמעטו, מחמת העלייה הגדולה לארץ ישראל. לבניו שהלכו מתימן אמר: "אתם עשו כטוב בעיניכם. אבל אני על משמרתי אעמודה. והמורי הטוב והמיטיב שמר את משמרת הקודש בימים טובים כבימים רעים. בימי פורענות כבימי שלום. אמנם נותר בגפו אבל לא היה ערירי. תינוקות  עטופים בטליתות הובאו אליו ללמוד תורה. כל זאת עד אשר נתרגשה על היהודים צרת הצורר אוסמה בין לאדן, שהקים עליהם את שכניהם. והעיר צנעא התרוקנה מיהודיה. וגם בסעדה לא נותרו בני ישראל, אלא אחד מעיר ושניים ממשפחה. ורק בעיר ריידא עוד נשמע קול הילדים החוזרים עם המורי בנעימה ובהטעמה על פסוקי החומש . אך גם להם לא ארכה הטובה. איש רע קם ובאקדחו ירה ביהודי והרגו. ושוב לא יכלו היהודים  ללכת  למסחרם בשוק כי פחד הגויים נפל עליהם. רבים הלכו לברוקלין וללייקווד של ארצות הברית והמעטים עלו לארץ ציון וירושלים.

ואז באו השליחים למורי יעיש יחיא  ושאלו ומתי כבודו יעלה ויבוא איתנו?

נאנח המורי אנחה גדולה . "זקנתי ושבתי"- אמר-  "ובזכות תינוקות  של בית רבן השפיע עלי היושב במרומים חיים ובריאות.  ועתה כשהלכו כולם כמדומה  שהשלמתי שליחותי בעולמו של אלוקינו".

נחרדו השליחים ואמרו : "חלילה לך מורי יעיש, הרי התינוקות ממתינים לך בברוקלין ולמה תאמר נשלמה מלאכתי?

ענה להם מורי יעיש יחיא :  שמעו נא רבותי. אם חכמים אתם בעיניכם דעו כי באמת  טיפשים אתם. וכי בשביל ברוקלין יעניק לי היושב במרומים חיים?. וכי לא אמרתם כי  מלאה האמריקה שלכם חכמים ונבונים ויודעי התורה.

לא ניאותו לו השליחים ואמרו : "תנוח דעתו של  מורנו. כן. צריכים אנחנו למעלתו שילמד את המורים והרבנים אצלנו.  במטותא יארוז נא כבודו מקצת מיטלטליו ומחר בשעת הבוקר נבוא אליו ונצא לדרך".

ליווה מורי יחיא – הוליך את השליחים אל מחוץ לדלת ביתו ואף הלך עימהם גם כברת דרך ללוותם אל הכביש הראשי. אחר כך  שב לביתו.  מילא פיו בעשב הגאת, פתח את  ספר משנה תורה של הרמב"ם בחלק יסודי התורה ולמד כל אותו היום.  ולעת ערב, לאחר תפילת ערבית עלה על מיטתו, קרא קריאת שמע על המיטה. אסף את רגליו. ואיננו כי לקח אותו האלוקים.

סיפור  8

דין בחודש אדר

שני שותפים היו בעיר קטנה אחת בארץ מארצות העמים שנתיישבו בהן יהודים שגלו מארצם. ואותה עיר לא הייתה  משופעת בתלמידי חכמים ובתופסי ישיבה אך אנשיה תמימים וישרי דרך. הודה ותפארתה של העיר  היה המרא דאתרא שלה  והדיין רבי שלמה לייב- למדן ומגיד מישרים וחכם מחוכם ובקיא בהוויות העולם  שגם  נוכרים באו  להתדיין בפניו בדין תורה.

ויהי היום- ואין ויהי אלא לשון צרה –  ושטן המחלקת החל מרקד בין שני השותפים עד שנתפרדה החבילה. והשניים שפעם היו אוהבים זה לזה ולא זזה ידו של האחד מיד חברו היו לשונאים. זה מאשים כי שותפו עשקו  בכסף וזה מאשים כי חברו מעל באימון. והגם שעברו שנים אחדות  הכעס לא די  שלא פג אלא העמיק.

והנה יום אחד ובשנה מעוברת היה הדבר, בסוף חודש אדר ראשון, אמר האחד לנפשו : למה זה יחזיק האיש הרע בכספי אלך לי  אל רבי שלמה לייב ואבקש כי ישפוט בינינו

ובבואו אל רבי שלמה לייב אמר לו הדיין: פלא פלאים. אתמול  בא אלי בעל מחלוקתך ובקשה בפיו שאדון בינו לבינך. ועל ן אמר הרב : מן השמיים נפל  הדבר. והוא קבע כי ביום  שלישי בשבוע הוא ד' באדר השני  יבואו השניים לדין תורה.

וביום המיועד קרא הרב לראשון ושאל: הלא צהובים הינכם זה לזה כבר שנים ומדוע זה באת  אלי לעת הזאת?

ענה לו האיש: איש פשוט אני ומחמת  שאיני יודע להרצות טענותיי חששתי שמא האחר  יזכה בדין. וגם טרוד הייתי בעסקי . ועכשיו, הודו להשם כי טוב,  עולים הם יפה. אך כסף הגזלה אינו מניח לי לישון. והשנה זכינו בשני אדרים. ואז נזכרתי במה שלמדתי מפי המלמד כי משנכנס אדר מרבים בשמחה וכי יהיה  לאדם מישראל  משפט מובטח לו שבאדר יעלה משפטו יפה.

הניחו הרב לנפשו. ולא לימד אותו  כי באדר מובטח ליהודי לשאת חן וחסד לפני  השופט אם המשפט בינו לבין הגוי הינו  ולא בינו לבין יהודי שני. וכשם שבחודש מנחם אב אין השעה משחקת ליהודי  מול הנכרי שהרי ממעטין בו בשמחה. באדר שמרבים בו בשמחה יגבר היהודי  בדין הגוי.

נכנס גם  השני אצל הרב להשיב על שאלתו, ויהי לפלא כי כמעט כדברי הראשון כך שח השני.

אז קרא הרב לבעלי הדין ואמר להם: התכבדו ושיטחו טענותיכם.

נתלהט הדיון. הראשון בונה והשני סותר. השני טוען והראשון מכחיש.  זה בכה וזה בכה.  וכשתמו הטענות אמר להם: שובו  אלי מחר.

אמר הרב אל לבו: כמה נאים דברי  חכמים שאדם קרוב אצל עצמו. והקרוב אל עצמו לא ישמע  דברי חברו. האחד תובע אלף כסף. והשני מכחיש ותובע מהראשון אלף כסף. ומשום שבהולים הם על ממונם אינם מבינים כי בעצם אין חוב ואין כסף ואין ביניהם דבר. 

כשבאו השניים למחרת הביאם הרב  אחד, אחד אל חדריו. ושאל:   אם יתרצה חברך וישלם לך כתביעתך  האם תיאות אתה לשלם לו את חובו?  שהרי  לפי כל הפוסקים שניכם צודקים. השיב האיש:  הן רבי. מוכן אני. ואז קרא הרב לאחר ושאל את אותה השאלה. ואף הוא ענה : מסכים אני לכל שיורה רבנו.

באו השניים לפניו לשמוע את הכרעת הדין.  והרב  הוכיח אותם שבע על  חטאתם שחשדו איש באחיו ולא האזינו זה לזה. ומה שתבע האחד תבע גם השני ומכאן שאין  ביניהם גזלה אלא איבה בלבד. והרב הוסיף  כי  אם יתקעו כפיים זה לזה יצאו מלפניו נקיים מחטא. עמדו השניים נבוכים כי נכזבה תוחלתם לזכות באלף כסף. אבל   ואט אט חלף עיצבונם  ונהרה טיפסה ובאה על  פניהם. והם  נפלו איש על  צוואר אחיו .

ובסעודת פורים בטוב לבו במשתה היין אמר רבי  שלמה לייב  למסובים עימו:  חידוש גדול חידשתי  וגם יהודי יזכה בדין  מול יהודי בחודש אדר. והוסיף הרב  הוסיף  למדנו במסכת שבת ובנדרים  שכל הכועס כאילו עבד עבודה זרה. ונמצא כי כל אחד בדין הזה ניצח עכו"ם .

ובבית השותפים הייתה השמחה באדר ההוא רבה ונתקיים בהם משנכנס אדר מרבין בשמחה. 

 סיפור מס' 10

תשלומים למתנות לאביונים

ביום ט"ז לחודש אדר, הוא היום שאחרי שושן פורים השכים חכם מרדכי בנישתי כפי דרכו בכל  יום.  ואולם בטרם יפנה לבית הכנסת בקצה הסמטה נכנס לחנות המכולת הקטנה של השכונה ומסר בידי החנווני מעטפה  והלך לבית הכנסת.אחד מבני השכונה שגם הוא השכים קום, אבל כדי לקנות בחנות  לחם וביצים  ראה את כניסתו של חכם מרדכי ואת יציאתו  ועוד ראה כי החנווני מוציא מעות מן המעטפה מונה ומטיל אותן למגירה הכסף שבשולחנו, מסיר את זנב העיפרון מאחורי אוזנו מיטיב את המשקפיים על עיניו וכשקמטים עולים על מצחו מדפדף בפנקסו ורושם בו רשומים.

והנה  חלפה לה שנה ושוב בא פורים וגם הוא עבר  הלך לו,  ושוב נזדמנו  באותה החנות הקטנה, אותם השלושה: חכם מרדכי בנישתי והאיש המשכים קום לקנות לחם וביצים והחנווני העומד עליהם לשרתם. ושוב ארע אותו המעשה עם כסף במעטפה העובר מיד ליד והמעות נכנסות למגירת הכסף ונרשמות  בפנקס שאם לא היה אותו פנקס מדאשתקד הריהו דומה לו מאוד מאוד.  והאיש עם הלחם רואה ומשתאה כי נזכר שגם במוצאי מפורים שעבר היה מעשה שכזה.

אותו איש משכים קום  היה לא עלינו  איש ריב ומדון שעינו רעה באחרים ומשום כך עלה מייד חשד נורא בלבו. חכם מרדכי בנישתי הרי הוא גבאי של צדקה ומראש חודש אדר התרים את הבריות בשכונה ומחוצה לה  למתנות לאביונים ביום הפורים. והנה יצא המרצע מן השק חכם בנישתי משלם בכסף הצדקה את חובותיו לחנווני.

אשתו של אותו איש היפוכו הגמור  הייתה מכבדת  בני אדם ובכל רע מוצאת את הטוב. וכאשר בא  בעלה והוא כועס ונרגז ובפיו מודעה  כי תיכף ומייד ילך לרב או לוועד השכונה ויגלה את אוזנם  כי מרדכי מועל בכספי הקדש הוא ומונע מתנות מפיהם של אביוני השכונה ומלסטם את הבריות שהעניקו לו ממתנת ידם. הרעייה  שמעה ואמרה  לאישה לאט לך. אולי מקרה הדבר? אולי פורע הוא  הלוואות שנטל מן החנווני לתת לאביונים ? אנא הואל  ושתה את הקפה, שכבר התקר ותירגע . חכם בנישתי איש טוב הוא ולא גנב.

אבל האיש לא שעה לאשתו וכבר עמד בפתח הדלת ללכת אל הרב  והיא הפצירה בו:  שני פעמים אינם ראיה. המתן עוד שנה ואם גם אז יעשה חכם בנישתי כמעשה הזה אולי באמת חזקה היא  לו  לגזול כספי צדקה ואז תלך לרב.

שמע האיש ונזכר כי טרם  אכל פת שחרית ואמר לאשתו יפה אמרת.

וכל אותה שנה המתין בקוצר רו לימי הפורים לא על מנת לתת מתנות אביונים ולשלוח מנות ואפילו לא ליהנות מסעודת הפורים, אלא כדי שישכים בבוקר ט"ז בחודש ויארוב לחכם למרדכי.

קיצורם של דברים. גם בשנה ההיא בא הגבאי אל החנווני ומסר לו מעטפה והפעם גדולה הייתה מתמיד.  חמתו של האיש בערה והוא נחפז אל הרב וסיפר לו את כל המעשה.

והרב דיבר קשות עם  המלשין ואמר איך לא תירא  מן הקללה שקיללו חכמים שכל החושד  בכשרים אין לו חלק לעולם הבא.

רקיקי מצות  בארץ גזרה

וולודיה היה אומר כי מעולם לא נהנה מריח המצות הנאפות כפי שנהנה אז שם.   אלא שלמרבה הפלא בסיביר, בימים ההם, בקושי אפשר היה לדעת מתי הוא  יום שבת.

• במחנה העונשין   היית חייב לעבוד יום, יום. בירכתי ארץ הגזרה הקפואה איו נחים. היית מצווה  לעבוד בפרך . לכרות עצים. לכבוש דרכים. למתוח גדרות תיל עד לאין סוף. אבל  עד שלא נשברת, וגופך התמוטט ונפשך התרסקה לרסיסים  בכל זאת הייה בך ניצוץ של תקווה. למזלך לא דנו אותך למיתה ומי יודע אולי יבוא יום של חנינה.

העובדה שוולודיה יכול לספר היום על כך מלמדת כי סטאלין הרשע מת וגם שר הפנים האכזר בריה התפגר. וכאשר השליטים החדשים הורו לעיין מחדש בתיקים של הגולים הוחלט  להחזיר רבים מהם הביתה. וולודיה כמו כל האסירים במחנה העונשין לא היה פושע פלילי אלא חשוד בפעילות אנטי מהפכנית שלא הייתה ולא נבראה אלא בראשן=ם החולה של סוכני הנקוו"ד.

ואם – אומר וולודיה- אם לא ידענו מתי שבת ממילא גם לא ידענו מתי יהיה  יום הכיפורים או פסח. ראויה האמת להיאמר שגם אם לא היו משלחים אותו ברכבת האסירים הארוכה והאיטית , מהלך שבועות אחדים, ממוסקבה למזרח, לא היה וולודיה מבחין ביום הכיפורים או מהו בפסח. מילדי המהפכה הקומוניסטי היה  וכבר הוריו היו קומוניסטים אדוקים.

בצריף של וולודיה במחנה בסיביר היה אסיר אחד שכן ידע מתי שבת ויום הכיפורים ופסח. שמו היה אלכסנדר, שהוא שם רוסי למהדרין כשמם של כמה צארים. ואף שידע  כי יהודי הוא נאלץ  לעבוד בשבת ובחגים. אשמתו של אלכסנדר הייתה בלשון התובע  "אספקת אופיום להמונים" . לא אופיום ממש, אלא עניינים שבדת היהודית. התובע לא פירט אבל הוא והשופטים  קיבלו את מה  שהורו גדולי המהפכה כי 'הדת היא האופיום של ההמונים'.  פעם אחת כאשר מעטה הכפור החל להיסדק- פנה אלכסנדר אל וולודיה והציע לו חילופין: אתה  קח ממני את הלחם השחור ואני אקבל ממך בתמורה תפוחי אדמה ולא יום אחד בלבד אלא שמונה ימים. וולודיה  שאל: הלחם מזיק לך? – בסיביר רבו חולי הקיבה והמעיים – בעוד כמה ימים יגיע לכאן רופא המחנות. לך ואמור לו שלחם מזיק לך.  אלכסנדר צחק. הרופא לא יעשה זאת. הוא מפחד. הוא יהודי כמוני ויודע שבפסח אין היהודים אוכלים חמץ.

מוזר – אמר וולודיה – גם אני הבראיי ( יהודי בפי הרוסים ) ואף פעם לא שמעתי על  דבר כזה.

כך התוודע וולודיה, האסיר שנשפט לעשרים וחמש שנות גלות, למשמעות להיות יהודי.. באותו הפסח הוא אכל חמץ אבל גם תפוחי אדמה ור' אלכסנדר החב"דניק אכל רק תפוחי אדמה. אילו  רק הייתי משיג קמח הייתי אופה  לי כמה מצות. אבל המחנה היה מרוחק מכל נקודת ישוב .  ור' אלכסנדר הסביר לוולודיה מהו חמץ ומהי מצה ואיך אופים אותה מקמח מיוחד ובכלים מיוחדים . וגם הוסיף וכי אם אין ברירה אפשר להכין מצות גם מסתם קמח.

עברו שבועות אחדים ובמוחו של וולודיה נצנצה  מחשבה. לעשות הכל י ולהגיע לעבודה במחסני המחנה. אולי שם ימצא קמח.  אבל כדי שהדבר יעשה עליו להיות חולה או פצוע. ואז יום אחד  בעודו כורת עצים  סובב את העניין שאחד הגזעים ייפול על רגלו, כאילו במקרה. סוף דבר וולודיה עבר לעבוד במחסן המצרכים עד שרגלו תחלים.

• מצאתי במחסן חביות עם קמח. וכאשר התאפשר לי  העברתי קמח אל צריף המגורים. וכי בדעתו של מי יעלה לבדוק אם אני נושאה עימדי קמח?

בפסח ההוא אפה ר' אלכסנדר רקיקי מצה על התנור של הצריף. וולודיה צלע מאז  קלות ברגלו. אבל בלכתו לאפות  מצות בירושלים היה רץ ממש.  

בעקבות השורשים

האימא של תדיאוש זבינסקי לא התירה לו לנסוע עם  כיתתו לישראל. כל תלמידי כיתה י"א בגימנסיה ע"ש פילסודסקי בקרקוב יצאו לדרך והוא נותר לבדו, מאוכזב וכועס . את הביקור הגה מחנך הכיתה. אביו היה גיבור פולני, קצין פרשים שנלחם בידיים ריקות בפנצ'רים הגרמניים, נפל בשבי ונרצח באושוויץ עוד בטרם הייתה לגיא הריגת היהודים. המחנך נטע בלב תלמידיו את השנאה לגזענות בכלל ולאנטישמיות בפרט. בישראל  הפגיש את תלמידיו עם  היסטוריונים ועם פליטי השואה והם שבו למולדתם נסערים והמומים.

המחנך ניסה לדבר על לבה של  גברת זבינסקי. אבל היא התעקשה.

• ואינני פוחדת שמא יארע לו  רע – אמרה ולא יספה.

ובמחנך היכתה ההבנה  כי  האישה שונאת יהודים. אושוויץ קרובה לקרקוב  ופולנים מבני המקום השתלבו  בתעשיית ההשמדה. האם הוריה היו משתפי פעולה ופושעי מלחמה ? המחנך שמר את הדבר בלבו אך נבטה  בו טינה כלפי הנער. התבונן בפניו הבהירות, בעיניו התכולות, באפו הקטן והחליט כי הוא גרמני. אף שגם פולנים רבים הינם בהירים וזהובי שיער אין זאת אלא  שתדיאוש הוא דור שלישי לרוצחים  מה-אס.אס  שהצליחו, תוך כדי מהומת התבוסה,  לגנוב ניירות פולניים .

גם  בלבו של הנער הפולני בן ה-17 ניעורו ספקות באשר לזהותו. הוא היה יתום מאב.  הוריהם של ההורים כבר היו בין המתים. ולא היה בפני מי להשיח את דאגותיו. ואז נזכר כי  שמע מאמו  כי לא נולדה בקרקוב  והיא ואביו באו  מוורשה. סוד גדול מעיב על תולדותיו.  תדיאוש שקע בדיכאון. מיעט לאכול, השתמט מחבריו וגם ציוניו ירדו פלאים. הוא רזה ונחלש. המחנך ניסה לברר את פשר התמורה אבל הנער שתק. ובדעת המחנך לא עלתה כלל האפשרות  שהדבר קשור  לסירובה של האם להתיר לו לנסוע לישראל.

ואז  עם תום שנת הלימודים אמר לאימו כי לא ישוב לגימנסיה. הוא עזוב את הבית, לחפש את עצמו באיזה שהוא מקום. הגברת זבינסקי זלזלה בדברי בנה, תלתה את התמורות שחלו בו בשיגיונות – נעורים באכזבות ובמשברי גיל – ההתגברות. והיא נדהמה  כשיום אחד הנער אמר  – מחר בערב אני טס לברלין.

אותו לילה לא עצמה הגברת זבינזסקי את עיניה. התהפכה צד לצד ואילו היה הנער מקשיב היה שומע אותה גונחת ומשתנקת. תדיאוש היה כל עולמה והיא איבדה אותו. ולעת בוקר זינקה מן המיטה.

הנער  התעורר. אמו ניצבה ליד המיטה מנסה לעצור את בכייה. 

-מה קרה אימא? את נראית נורא

– אנחנו צריכים לדבר. והם דיברו…

תדיאוש היה יהודי. אימו נולדה לאישה יהודיה. הסבתא ניצלה מן התופת בגטו וורשה בזכות תווי פניה האריים. בת למשפחת רבנים ועסקנים עשירים שנראתה כגויה. לאחר המלחמה דבקה בזהותה הנוכרית. פוגרומים שעשו הפלונים ביהודים ששבו מהמחנות לעריהם, שכנעו אותה סופית. נולדה לה בת אחת

• בתי   מסוכן מאוד להיות יהודי בעולם הזה.

עכשיו הבין תדיאוש כי לכן לא התירה לו לצאת לטיול בישראל.

• סלח לי בן שלי . חייתי כל השנים בשקר.

במקום לטוס לברלין נסע טדיאוש לוורשה. בבית הכנסת נוז'יק, במשרדי הרבנות הראשית,  שמע פי הרב כי רבים כמותו מתוודעים ליהדותם.  – זאת תופעה אמר וקרא לאחד מעוזריו , צעיר,  תכול עיניים, שזקנו זהוב  וטלית- קטנה גדולה מכסה על  כותנתו.

• דבר איתו. לפני שנתיים הוא הגיע אלינו כמוך בדיוק. שמו היה אז סטניסלב מיקושינסקי. הוא יעזור לך. עכשיו הוא הרב   יהודה. 

העיקר ההשתדלות 

העסקים הכלכליים של בני משפחת הירשוויס מגולדרס – גרין בלונדון נפגעו קשות מהמשבר הכלכלי העולמי לפני שנתיים. הם אמנם לא היו מגדולי העשירים בשכונתם והפסדיהם לא היו עצומים ובכל נכנסו לתקופה של מיתון, עד שהמצב יתייצב, ובין היתר ביטלו את התוכנית לרכוש בית בירושלים.

כל ילדיהם עלו ארצה. גם הם היו עוזבים את לונדון, אבל העסקים אילצו אותם להישאר בניכר. ואולם  מאז עלה אחרון ילדיהם לארץ ישראל  בילו בני הזוג את שלושת הרגלים ואת הימים הנוראים בארץ.

• ואם כן מה דיננו לגבי יום טוב שני של גלויות? – שאל ר' שמשון הירשוויס – רבנים ומורי צדק בירושלים ובלונדון -ונימק את שאלתו :  הרי כל  ילדינו כבר  תקעו יתד בארץ ישראל והולידו כאן ילדים ובכל הזדמנות וכמובן בכל החגים אנחנו באים אליהם ושוהים במחיצתם.
• אבל בדעתכם לחזור – השיבו הרבנים כשהורו לבני הזוג לקיים דין יום טוב שני גם בארץ.
• ואם נקנה בית בארץ  מה יהיה הדין ?
• וכי כל כך קשה עליכם לקיים יום טוב שני ? – היקשו הרבנים
• חלילה לנו בזאת – השיב ר' שמשון – ואולם ארץ ישראל חביבה עלינו אלף מונים מלונדון ואנו מרגישים בלבנו שבני  הארץ הננו שנאלצים לבקר בלונדון לתקופות ארוכות
• אם ככה – השיב להם רב ירושלמי נודע – קנו לכם בית בארץ והיו לאזרחיה ואז לפי מרבית הפוסקים תחשבו כבני הארץ, ואז כנראה תוכלו לנהוג בארץ כמנהג ארץ ישראל. אבל אם תישארו פעם אחד הרגלים בחו"ל  תצטרכו בכל זאת לקיים יום טוב שני שהרי יש לכם גם בית באנגליה  ושניכם נמצאים בו בזמן החג.

כל זה היה לפני המשבר העולמי . ובני משפחת  הירשוויס נאלצו לוותר על חלומם. ואולם  השנה בחול המועד פסח אמרה  האישה לבעלה –  בצעירותך היית בעל אמונה חזקה. ותמיד אמרת שגם בענייני ממון העיקר היא ההשתדלות.

יום יומיים נשא ר' שמשון את הדבר בלבו. ובאסרו חג של בני חו"ל הלך למשרדי חברת בנייה חשובה וחתם על עסקת משכנתא  לרכישת דירה נאה בבניין שבנייתו תסתיים בע"ה בעוד שנתיים.

• עשיתי כחכמתך –  אמר ר' שמשון לרעייתו כאשר הציג בפניה את חוזה הקנייה –  אני את שלי עשיתי והשם ירחם.

ובלונדון, למחרת הגיעם לעיר סר ר' שמשון אל הבנק שלו. כל ימי החג נמנע ממעקב  אחרי תנודות הבורסה. ונשימתו נעתקה כאשר נוכח שאחת ההשקעות המפסידות  שלו החלה לפתע לשאת פרי.

סיפור 16

אש על הסיפון

על פניו של ר' ירמיהו התנוססה  צלקת אדומה ומכוערת וסימני כוויות עמוקות נחרטו על זרועות ידיו. ואף שעברו כבר הרבה שנים מאז אחזה בו האש לא היטשטשו המכוות.

• אלו מזכרות מהדלקה  בל"ג בעומר- אמר כשהבחין במבטים של מי שראו אותו לראשונה.
• ל"ג בעומר – שאלו  אחדים – במירון ?
• חלילה.  בים התיכון בדרך לארץ ישראל.
• מדורת ל"ג בעומר בים ?
• כן. מה הבעיה. וכי ל"ג בעומר אינו חל בים.

                                        ***

לנוסעים שטיפסו, בסולם חבלים, מהרציף המלוכלך אל הסיפון הבטיחו שהספינה טובה ואפילו שני שמות לה. השם הנוכרי שנתנו לה במספנה היוונית לפני עשרות שנים. והשם העברי שהעניקו לה במטה ההעפלה של פליטי השואה. אבל בעצם היא הייתה מעין קליפת אגוז שהגלים טלטלו אותה מצד לצד והנוסעים בבטן האנייה התפללו,  בפנים ירוקות ומעונות שהמסע יסתיים. הם עברו דרך ארוכה בהרים ובעמקים ממחנה העקורים בגרמניה עד לנמל הקטן באיטליה. חלק מנתיב 'הבריחה'  עשו ברגל, צועדים בלילות ועוקפים מחסומים  ומסתתרים בשעות האור. וחלקים אחרים של הדרך כשהם חבויים בארגזי המטען של  משאיות שהתיימרו להיות של צבא הכיבוש הבריטי אבל באמת היו של 'הבריגדה'- החטיבה היהודית מארץ ישראל שלחמה בגרמנים במסגרת הצבא הבריטי. היא  אמנם כבר פורקה אבל רבים מאנשיה נותרו באירופה לסייע לפליטים לעלות לארץ ישראל.

כששקטה הסערה הניחו להם לעלות לסיפון ולשאוף אוויר ים מרענן. ואולם הבהירו להם שכאשר יצוץ מטוס בשמיים עליהם להסתתר מתחת ליריעות הפרושות על הסיפון. כי אסור שהבריטים יגלו שעוד מעפילים מתקרבים  לחופי ארץ ישראל.

הספינה הסיעה כארבע מאות פליטים ובהם זקנים ותינוקות. בוגרי תנועות נוער חלוציות ותלמידי ישיבות. כולם התארגנו לקבוצות במחנות העקורים שכונו קיבוצים.

• אני הייתי חבר 'בקיבוץ' 'תורת חיים' של אגודת ישראל.  הגענו עם ספר תורה והקמנו לנו מטבח משלנו שלא לאכול טריפות.

ובוקר אחד הופיע בשמיים מטוס וצלל לעבר הספינה. הידענים שבין הנוסעים זיהו אותו כמטוס של חיל האוויר הבריטי. מפקד האוניה הכריז ברמקול: יהודים יקרים. הצבא הבריטי גילה אותנו. הם לא יניחו לנו להתקרב לחוף אלא ינסו להשתלט עלינו כדי שלא נגיע לארץ ישראל. לא נוכל לנצח אותם. אבל הבה ונוכיח להם כי אין אנו פוחדים מהם וכי אהבת ארץ ישראל בוערת בקרבנו.

• כאשר רכס הכרמל החל מתגלה. הקיפו אותנו שלוש משחתות בריטיות. חיילים בריטיים ניסו לטפס בסולמות לסיפון האוניה. הדפנו אותם במטחים של קופסאות שימורים ובקבוקים. הקרב נמשך שלוש שעות עד  שהם החלו לירות עלינו אש חיה. לפתע התלקחה לידי  אש.  צעיר חסידי התמוטט לתוך האש.  זינקתי לעברו וחילצתי אותו. אבל נכוויתי  קשות.

האנגלים גירשו את כל נוסעי האוניה למחנות בקפריסין. ר' ירמיהו ויתר הפצועים הובאו לבית חולים בחיפה.

• לאחר שחבשו אותי והזריקו לי חומרי הרגעה שאלתי את הצוות- יהודים מה התאריך היום? והם אמרו לי : ל"ג בעומר.

סיפור 17

האוצר

תשע עשרה שנה עבר הסיפור הזה במשפחה כמו סוד מסתורי. הסבתא רבא הספיקה, בטרם נפלה העיר בידי הערבים, להטמין אוצר בקיר דירתה ש'בבתי מחסה' בעיר העתיקה . והנכדים ובעיקר הנינים קיוו שיום יבוא והם יצליחו למצוא את האוצר המופלא. איש לא ידע מה הוא  המטמון הנעלם. הבובע אלמנה ישישה מיאנה לגלות ורק אמרה כי שמה בו את כל נשמתה. היא ועוד נשים ילדים וזקנים פונו לירושלים החדשה ואילו הגברים והנערים הלכו לשבי במחנה הלגיון הערבי. מאדאם גיטלע כך שמה, בפי כל, הייתה  גבאית צדקה, מאז התאלמנה בצעירותה. ואת הכינוי מאדאם עם הניחוח אירופי- מזרחי הביאה עימה  מחברון מקהילה של אשכנזים ספרדים שגרו בצוותא.

בפרעות בחברון חמסו הפורעים את כל כסף הצדקה שהיה בביתה. ובבואה לירושלים רכשה קופסת פח עם מפתח מתוצרת אנגליה ובו החזיקה את הכספים שאספה ומתוכה הוציאה אותם בלכתה להעניק אותו לעניים, לחולים, לאלמנות ויתומים ולחדשים שבזה קרוב עלו לירושלים. אחר כך  ביקשה מבנאים תימנים מ'כפר השילוח'  לחצוב לה גומחה סודית בכותל העבה. הם  טחו בטיח לבן לבנים אחדות והציבו אותם בגומחה מקֶדֶם לקופסת הפח באופן שלא ניתן היה להבחין כי בקיר חבויה קופסה.

כיוון שהייה אלמנה ועוסקת בצורכי ציבור באמונה הניחו לה הגבאים להמשיך ולהתגורר במשכן הצנוע, ללא הגבלת זמן ושם בהר ציון בדרך אל הכותל המערבי  גידלה את ילדיה ואף זכתה לראות נכדים מתרוצצים בין הבית לחצר בתי מחסה.

הצאצאים ידעו שכסף לא הותירה הצדקת בקופסת הפח. בימי הרעה בעיר העתיקה כלה הממון מן הבית והאנשים סבלו חרפת רעב. אבל מה בכל זאת הטמינה בקופסה שבקיר? האם תכשיטים? מעולם לא ענדה תכשיט. ואולי ירושה מהוריה? הרי היו אנשים קשי יום. ובכלל אמרו המבינים שבמשפחה: מה לכם מטמון? ומי בכם מצפים למוצאו? חזקה עליהם על הערבים שקנו לעצמם שביתה בבתי היהודים שהם כבר גילו את המטמון וכילו אותו.

 עברו 19 שנים ושרוליק אחד מניניה של מאדאם גיטל זכה להיות  ממשחררי העיר העתיקה.

זיכרונות המשפחה עלו בו והובילו אותו לחצר 'בתי מחסה' אל החורבן והעזובה. בתים אחדים היו לדירי עיזים, דירות  אחרות  הפכו למחסנים של סמרטוטים. מסיפורי המשפחה ידע לאן נטה החלון האחורי בדירה, ולכן שוטט  בין החדרים הריקים והציץ מן החרכים. לאחר שעה סבר שרוליק כי איתר את דירתה של סבתא רבא, אבל העזובה הייתה כה גדולה שלא ניתן היה למשש את הקירות.

עברו שנתיים  ונתקבלה החלטה  לכונן את שכונת 'בתי מחסה' מהריסותיה ולשקמה. שרוליק בא בדברים עם  מנהלי החברה, שפינתה את ההריסות וסיפר להם את סיפור המשפחה. הוא קיבל את רשותם לנסות ולמצוא את האוצר. שרוליק נלווה אל הפועלים וכשהגיעו אל החדרים שסבר כי היו של הצדקת, נצמד אל הכתלים הקיש בהם בפטיש עץ, בחן בזכוכית מגדלת את הטיח שהתקלף מן הקירות. יגע ומצא. לאחר שעות אחדות החסיר לבו פעימה. תחילה הבחין כי הקול העולה בנוקשו על הקיר נשמע לפתע חלול. אחר כך החל לחפור באולרו בטיח הישן  ואז נתגלו הלבנים. למרבה הפלא  קופסת הפח נמצאה מאחורי הלבנים עטופה בציפה של כר. איש לא גילה את המחבוא.

שרוליק השכיל  שלא לפתוח את הקופסה כשהוא בגפו. שמא יאשימו אותו קרוביו  כי נטל לעצו חלק מן האוצר. ועל כן המתין עד שרבים מבני המשפחה נאספו יחדיו. רק אז הסיר את ציפת הבד. הקופסה התגלתה נוצצת כאילו היום הטמינו אותה. בעזרת מברג ופצירות פתחו את קופסת הפח.

בתוך שקית של טלית נתגלה להם סידורה של הסבתא  סידור קרבן מנחה ישן. הדפים בלו מרוב שנים. הם אחזו בחרדת קודש בסידור והבחינו בו בכתמים עגולים.

אלה היו דמעותיה של הצדקת. ואז הבינו את פשר אמרתה הסתומה  'באוצר הזה השקעתי את כל נשמתי'

סיפור 18

הרי מואב האדימו

לאן אתה הולך? – שאלו אנשים את נסים חיים לוי – הרי אין זה הכיוון לכותל?

לקראת חג השבועות תשכ"ז נפתחו הדרכים אל הכותל המערבי והמוני בית ישראל נהרו להתפלל ליד שריד בית המקדש.

אבל נסים חיים לוי, עזב את התהלוכה הססגונית והמתרוננת ופנה בגפו לעבר הר ציון.

באותו חג עמד הר ציון כמיותם. וכל אלה שנהגו להתפלל בחג השבועות על הקבר המיוחס לדוד המלך, לא באו  לצפות אל הר הבית ממרפסת הקבר. הם הלכו הישר להתרפק על שריד בית המקדש.

• כבר תשע עשרה שנה אני פוקד את ההר ואיני יכול  להפסיק-  אמר לאלה שדחקו בו לבוא עימהם מזרחה אל הרחבה  שזה עתה פונתה מבתי שכונת המוגרבים. והוא בשלו קודם להר ציון.

ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. שכן במשך ח"י שנים נהג נסים חיים לוי לטפס בחג השבועות, עוד בטרם עלה השחר  מביתו בשכונת ימין משה להר ציון. וכאשר האדימו הרי מואב כבר ניצב   במקום התצפית מנסה ללקט את  קרני האור  הראשונים שליטפו  את העיר השבויה. לפעמים דימה כי  הבחין בקרקע ההר או בקצה הכותל. אחרי תפילת החג  קרא ליד מקום הקבר בהשתפכות הנפש את כל ספר תהילים. ורק אז  ירד את כל הדרך חזרה לביתו לקדש על היין ולסעוד עם משפחתו את סעודת החג.

ניסים חיים לוי נולד ברובע היהודי בעיר העתיקה, ח"י שנים בטרם  נפלה בידי צר ואויב. וכאשר ריכזו חיילי הלגיון הערבי את בני הרובע למיינם מי לשבי ומי לחופש לירושלים החדשה? ידע כי אם לא יעשה מעשה לא יימלט מן השבי. 'לא  יקום ולא יהיה' – אמר בלבו ומייד שינה את בגדיו ואת סברו ובשעת המהומה הגדולה של פינוי התושבים חמק מן השבאים. רובה בידו, והוא מנופף בידיו ומשמיע קריאות ניצחון כמנצח השב מן הקרב  חלף בשולי  הרובע הארמני והגיע באין מפריע  לשער ציון ותיכף חבר  אל קומץ המגנים היהודים  בהר ציון. שהרי לאחר נפילת הרובע היהודי בחודש אייר תש"ח נותר הר ציון יחידי משטחי העיר העתיקה בידי צבא ההגנה לישראל. אמנם החומה הטורקית עקפה את ההר אך הוא היה חלק בלתי נפרד מן העיר שבין החומות. בין הר ציון לבין העיר החדשה שלמטה ממנה  קישרה  מנהרה ובחורף תש"ט  נמתח גם כבל שעליו נעה בלילות קרונית הר ציון לא נפל ואולם כל הניסיונות להבקיע ממנו לשער ציון וממנו  לעיר פנימה  נכשלו.

ימים אחדים לפני חג השבועות תש"ח, בעומדו שחוח בעמדה מפחד הצלפים   נזכר חיים נסים  בנפלאות החג. בסעודות החג בבית הוריו, בשפעת מאכלי החלב ובאמירת ה'תיקון' בבית הכנסת יוחנן בן זכאי על בורקס וספלוני קפה. הוא הפציר במפקדי ההר שיתירו לו לחמוק במנהרה אל העיר החדשה ולהביא חלב וגבינה.

חיים נסים לוי לא גילה מעולם איך הביא להר ציון  מן העיר הנצורה קנקן חלב וגבינה. ובליל החג טעמו כל המגנים מן החלב ואחדים גם הצטרפו אליו לאמירת תהלים לזכרו של נעים זמירות ישראל.

ומאז ועד שנסתלק מן העולם, בשיבה טובה,  עלה להר ציון בחג השבועות.  וכך נוהגים עד היום הזה צאצאיו. ברכות השחר ופסוקי דזמרא  עם הנץ החמה מעל הר ציון, אמירת ספר תהלים ליד הקבר. ואחר כך  תפילת חג ברוב עם ועדה  בכותל המערבי.

סיפור 19

תיקון

בשעה שתיים לפנות בוקר התעורר בועז יהודאי משנתו. קולות שעלו מן הרחוב הקפיצו אותו מן המיטה. אלה לא היו קולו רמים במיוחד, אלא צעדים של עוברים ושבים ברחוב ואליהם נלוותה גם בת קול עמומה מאחד הבתים. האיש בן הארבעים  שיער כי   הקולות עולים בבית הכנסת שברחוב מגוריו. בועז יהודאי היה מראשי ועד הפעולה של השכונה נגד השתקעותם  של  חרדים בשכונה. בעברה התגוררו בשה עולים חדשים ומרביתם היו שורי מצוות, אבל במרוצת השנים שינתה השכונה את פניה ויהודאי וחבריו ציפו כי תישאר שכונה חילונית.

• אני אראה להם – אמר לאשתו אחרי שהעיר אותה משנתה. הוא שם על עצמו מכנסיים קצרים וחולצת טריקו ועל אף הלילה הצונן יצא מן הבית בסנדלים, כשהוא שש אלי קרב.

הוא הופתע לראות כי בית הכנסת מואר ומלא באנשים. מבוגרים וצעירים והרבה שקועים  בלימוד עצמי. במסדרון עמדו אנשים ומזגו לעצמם משקאות והיטיבו לבם  בעוגות.  הוא נזכר כי הלילה הוא ליל חג השבועות. ידע  וכי ילדים נוהגים להטיל שקיות ניילון מלאות במים על העוברים והשבים.

אבל מה שראה הרגיז אותו עוד יותר משקיות המים. החוק אינו  מתיר למוסדות ציבור ולבתי שעשועים לפעול אחרי חצות הלילה. ושוב אמר:  אני אראה להם והפעם לעצמו. פרץ לבית הכנסת והחל צועק :  מה זה אמצע היום. אתם מפריעים לישון. תלכו למאה שערים שלכם ושם תשתוללו כל הלילה.

באי בית הכנסת נבוכו מאד. ובועז המשיך להרגיז את עצמו וצעק – סקנדל. אני אזמין משטרה. ואם לא תסתלקו מייד אכבה לכם את האורות. אני לא מפחד מכם ותיכף אקרא גם לשכנים אחרים.

הוא היה עושה זאת אלמלא ניגש אליו רבו של בית הכנסת.  איש צעיר מהאיש המתפרע וחיוך טוב על פניו. שלום- הוא אמר ליהודאי והושיט לו ידו-  וחג שמח .והוסיף :  מי שעשה את הרעש הוא  אתה. אני לא רואה שום התקהלות בחוץ. אנחנו מקיימים מנהג יהודי של לימוד בליל שבועות. ואגב מה שמך אחי?

הפניה השלווה של הרב הרגיעה במשהו את האיש הזועם. – שמי בועז יהודאי.

זיק  נצץ בעיניו של הרב  ובקול רך אמר:   אנא בועז אל תפריע לנו . ואם תכבה את האורות נצטרך ללמוד בחוץ מתחת לפנסי הרחוב. ואז באמת נעיר את כל הרחוב.

• כל הלילה?
• כן עד עלות השחר
• ואז ?
• נתפלל ונקרא את מגילת רות
• מה זאת המגילה הזאת- נימה רגועה יותר נמסכה בקולו של האיש הכועס
• אתה  בועז ובכן המגילה מספרת על בועז יהודאי אחר שלקח לאישה את רות המואבייה ודוד המלך הוא הנין שלהם
• אתה עובד עלי- אמר בועז- חבל על הזמן. איפה קרה כל הבלגן הזה?
• בבית לחם יהודה. לא רחוק מכאן
• איזה קטע –  בועז יהודאי היה המום – מתי תקראו את הסיפור
• בערך בעוד ארבע שעות
• אני מת לשמוע
• בבקשה
• אבל אני לא לבוש ואין לי כיפה

       –   לך הביתה – אמר הרב  תמשיך לישון ואם  תרצה מישהו יעיר אותך ברבע לשש.  ותבוא לשמוע את הסיפור של בועז יהודאי מלפני יותר משלשת אלפי שנים

–       עשינו עסק

אחר כך בבית, שוב העיר בועז את רעייתו-  לא תאמיני מה שקרה . גיליתי על שם מי אני נקרא

הפמוט סיפור20

פמוטות

מתוך ערימת גרוטאות שעל משטח עץ בצבצו להם, מבין מאפרות ישנות מקריסטל , מקטרות מגולפות, קסתות של דיו ותקליטים ישנים סדוקים ומכונות כתיבה בנות מאה ויותר, זוג פמוטות. לא תואר ולא הדר  להם ואפילו לא שווים בגובהם.  האחד היה כפוף ומכווץ  והשני ישר ומתוח.  הם לא היו עשויים מכסף, גם לא מנחושת. וחזותם העידה עליהם שאינם אלא גלגול  פח או של מתכת זולה. זה שנים שמדי יום ראשון בבוקר הם ניצבים בתוך הערימה ובערב  הם נטמנים בשקים של  הרוכל הזה בשובו לביתו. כמותו עושים גם הרוכלים האחרים. בבוקר מרכיבים  שרשרת ארוכה של  עגלות ודוכנים וארגזים  על הגשר ומציעים  לתיירים מציאות שכבר עבר עליהם הכלח. ואם לא היו בעולם אנשים כמו הרופא התל אביבי אליעזר גורדון, מנהל מחלקה באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ, הרי בסופו של יום ראשון היו חוזרים לבתיהם בפחי נפש.

 פרופסור גורדון מנתח מומחה  הוזמן לעתים קרובות  לוועידות בינלאומיות של רופאים. ואם הכינוס היה נערך  במקומות ישוב של יהודים  הרי  בכל בוקר  יצא במונית ממלונו  אל  בית כנסת לתפילת שחרית בחברת בני המקום. בשעות הפנאי מן ההרצאות והסיורים יצא לשוטט בשווקים המיוחדים של ימי ראשון. הוא חיפש  את אותם פריטים שהתגלגלו אל הרוכלים  מבתים יהודיים, מבתי כנסת ומעסקים ומוסדות. גם ששים וחמש שנה לאחר השואה עדיין הציעה אירופה  את שאריות הביזה של ששת המיליונים. אלבומים של משפחות שנכחדו, מזוזות , כריכות עור של סידורים וחומשים, גביעים שהשחירו, חנוכיות שבורות . ואם לא די בכל אלה  באו  יהודים שיצאו מברית המועצות ומכרו לסמרטוטרים את מה שנשתמר בבתיהם ושוב לא רצו בו באמריקה או בישראל. לא תמיד  העלה הרופא  בחכתו  פריטים מיוחדים. לא אחת חזר מן הסיורים הללו  בפחי נפש.  ובכל זאת  בביתו הלך  ונבנה אוסף יודאיקה  מכמיר לב .

בשנה שעברה השתתף הרופא דנן בכינוס גדול בבודפשט של הונגריה. וכהרגלו יצא חיפש  מציאות. והנה באותו יום ראשון והוא  על גשר הדנובה מול  ארמון הפרלמנט צצו מול  שני הפמוטות הנכים. גם מי שאינו 'מבין גדול' ביודאיקה היה  פוסק לאלתר  כי אלה של קבלת שבת. כשאחז בפמוטות חש בקצות אצבעותיו את חלב הנרות שהתקשה מתחת למעטה עבה של אבק – שנים. בלי פקפוק  רכש את הפמוטות .ודווקא עליבותם היא שעוררה בו את הרצון, לגאול אותם מן השבי  ולהביאם קוממיות  לביתו,  ואפילו לא התמקח עם הרוכל.

בחדרו במלון הוציא את הפמוטות מתוך דפי העיתון ההונגרי שהרוכל עטף אותם. היה בהם משהו מיוחד והוא לא ידע להגדיר אותו. פמוטים פשוטים, מחוסרי טעם ועם זאת חש מעין סוד כמוס בהם. הוא הטמין אותם במזוודתו. כשהגיע לביתו בתל אביב שוב בחן אותם. ראשית חכמה שטף אותם במים , קרצף מעליהן בחומרי ניקוי את נטל השנים הרעות.  וכשבחן אותם שוב ושוב הבחין באחד הכפוף חתך המקיף את כולו. הוא נענע את הפמוט. התבונן בחתך דרך זכוכית מגדלת ואז מבלי דעת מדוע ניסה לסובב את החלק העליון של הפמוט תוך שהוא אוחז בחוזקה בחלקו התחתון. תחילה דימה  שהפמוט יישבר  אבל אז לפליאתו  החלק העליון הסתובב והפמוט נחלק לשניים.

הוא קרא פעם שיהודים נהגו ליצור לעצמם מחבוא ליהלומים ולפנינים, לכל צרה שלא תבוא, בכלי בית. עמוק  בתוך הפמוט מצא דף נייר ישן. זה היה דף שנתלש מתוך סידור או חומש. היו רשומים בו שמות ותאריכי לידה. ארבעה בנים ושלוש בנות. ובקצה העמוד נרשם . כל אלה נולדו  בקלויזנבורג לנו…  והכותב רשם  שמות  של איש ואישה. והיום כ"ד בסיוון תש"ד נצטווינו לעלות על רכבת.

ד"ר גורדון כמעט שאיבד את נשימתו.  הוא מצא את דף הנייר בכ"ה בסיוון. חצי מיליון יהודים  בהונגריה גורשו  בתחילת קיץ תש"ד האלה לאושוויץ. וממש באלה הימים נרצחו ונשרפו. באותו שבוע אמר ד"ר גורדון קדיש יתום שלש פעמים ביום וכשעלה לתורה במנחה בשבת ערך אזכרה  לכל השמות שבפתק. 

גילוי

הקבצן בבלויי הסחבות לא קבע לעצמו מקום לקבצנותו. ושבים. פעם הופיע ברחבת הכותל, פעם התייצב בתחנה המרכזית בתל אביב. פשט ידו בתחנת הרכבת בחיפה  וגם לקניון הגדול בבאר שבע הופיע. ומכיוון שבשום מקום מן המקומות לא היה אורח קבוע לא נוצרו קשרים בינו לבין יתר הקבצנים.

ותמיד הגיע במכונית מנהלים מרצדס שחורה וחדשה. החנה אותו הרחק ממקום עמידתו, פשט מעל בגדי עוניו מעיל ארוך, חבש מגבעת מרופטת  ולפעמים עיטר  פניו בזקן מלאכותי, מעשה  אומן. לא היה מקבץ על יד של יום, יום ובמלאכה זאת עסק פעם בחודש או בחודשיים . בעמידתו הכפופה ובהשפלת העיניים שלו נראתה בו  עגמה, הכנעה וקבלת הדין. ובתום כל יום של קבצנות, בדרכו למרצדס, תוך שהוא מוציא משקית הניילון הגדולה את המעיל להעלים את סמרטוטיו, מנה את פדיון היום.

ויהי היום ואין ויהי אלא לשון צרה. עיתונאי חד עין ראה אותו בתחנה מרכזית ואמר לעצמו : מוזר מאוד. באמת מוזר. הוא דומה כשתי טיפות מים ל… אלא  שאין להעלות  על הדעת שהיושב ראש של החברה הכלכלית האדירה יקבץ נדבות כאחד החלכאים והנדכאים. אם אין כאן  מקריות מדהימה אולי הוא  קרוב רחוק שלו.  האפשרות שהקבצן הוא, הוא  המגלגל תקציבים של מיליארדי שקלים לא עלתה כלל על דעתו.

העיתונאי חזר למקום בו ראה את הקבצן. נשא עימו מצלמה רגישה ובדמיונו חיבר כתבה  שכותרתה  "כפילו של הטייקון מקבץ נדבות". אבל הקבצן לא חזר   לתחנה המרכזית. עברו חודשים אחדים והחברה הכלכלית הציגה את מאזנה השנתי ואת במסיבת עיתונאים. גם העיתונאי חד העין הוזמן. לבסוף כאשר תם החלק הרשמי  פנה  העיתונאי אל היו"ר ואמר : אני מוכרח לספר ל ך. ראיתי בעיר מקבץ נדבות שאינו נראה כמו אחיך התאום אלא כמוך בדיוק. הוא העתק מושלם שלך. יושב הראש החוויר ואחר כך האדים ואף שהיה איש קשה  ששלט ביד ברזל בעסקי, לא הצליח להגיב.

-מה קרה ? שאל העיתונאי אתה נראה כמי שראה לפתע רוח רפאים

– אתה צודק – השיב האיש –ראית רוח רפאים.

• אני לא מבין
• אתה באמת לא מבין
• אז
• אז תקבע פגישה עם מזכירתי  ונדבר

 מי כמוך יודע -אמר היושב ראש לעיתונאי כשנפגשו שאתם מתארים אותי ככריש, כמי  שאנשים אינם נחשבים בעיניו אלא רק לעשיית כסף. ואם איני טועה גם אתה בעיתונך מציג אותי ככזה. ואכן כזה הייתי. סגרתי מפעלים כושלים הפכתי  מאות עובדים למובטלים. איגוד העובדים  רואה בי  אויב העם. עכשיו אספר לך משהו בתנאי שתבטיח לי לשמר אותו בסוד. לפני חמש שנים התאבד  אחד המפוטרים. האלמנה והיתומים הפגינו ליד משרדי  ומשהו נשבר בי. מעטים  יודעים שאני איש מסורת ובכן הלכתי לרב חשוב  וביקשתי תיקון. הוא נזף בי ואמר : אדם שמת אין לו תחליף ו"מעוות  לא יוכל לתקון".

ובכל זאת – התחננתי

• בכל זאת – ענה הרב בזעפו – קבל על עצמך לכלכל את משפחתו עד שבניו יתבגרו

אמרתי – כדבריך אעשה . אבל הרב לא התרשם

– אתה יודע מה רע בכם אילי ההון שאתם עוסקים במניות ולא בבני אנוש. אוהב כסף לא ישבע כסף. אם ברצונך לתקן את נפשך שלך, לאגור רחמים לך להיות  קבל קבצן. לא קבצן ממש. אבל  בכל פעם שתצטרך לקבל החלטה הנוגעת לאנשים, לבש סחבות וקבץ נדבות. רק כך תצליח לשבור את לב האבן. ואל תעמוד במקום אחד אלא תהיה גם נע ונד ותרגיש כמו של מפוטרים  הנאלצים לנדוד.

ועד מתי ? – אצטרך להיות קבצן שכזה

פניו של הרב אורו והוא השיב – עד שיגלו אותך.

ירושלים – ברית עולם

שמו לא היה פינחס. גם לא מזרע אהרן הכהן. ובכל זאת מדי פרשת פינחס הקפיד האיש הנכבד לעלות לתורה במפטיר: ובצעירותו גם הזמין את המתפללים לקידושא רבא בביתו, לטעום מתבשילי השבת שהכינה רעייתו.

וכל זאת למה? מחמת  מעשה של קנאות לדבר ד' שעשה בימי חלדו.

ומעשה שהיה כך היה. בעיר ואם בישראל שהשתבחה  בישיבה הגדולה ובראשיה גדולי הדור- שמרו בני הקהילה מכל משמר על השבת. ואיש לא ההין לפתוח את חנותו. בתי הכנסת היו מלאים במתפללים וילדיהם היו מתכנסים לעת מנחה בחברות תהלים ובחברות משניות, ילד, ילד כפי ערכו.

החילון, שהמיטה ההשכלה והרפורמה על בית ישראל לא פשה בעיר הטובה הזאת. פרנסיה עמדו על המשמר ולא התירו לרוחות הרעות לנשב בעיר. אלא שלא עברו שנים רבות והנגע הגיע גם לעיר המעטירה. הרבה עשו השלטונות ברצותם להרחיק את היהודים מאביהם שבשמיים . והרבה עשו צעירים מן הקהילה שיצאו ללמוד בעיר הבירה ובשובם זעזעו את אמות הספים. הרבנים, ראשי הישיבה והציבור הגדול הנאמן לדבר השם התאמצו לעמוד בפרץ. אבל עדת המרעים התלוננה אצל שרי הפלך על שמפריעים להם להביא קידמה לקהילתם.

כשראו המשחיתים שהחוק במקום מצדד בהם הגבירו את רשעותם ופעלו לסחוף  לעדתם הרעה עוד ועד מצעירי הקהילה שדעתם קלה. ולא עוד שביקשו לסלק את הישיבה הקדושה מן העיר. שבת אחת באו המשחיתים והתייצבו נוכח פתח בית הכנסת הגדול ובצאת המתפללים  לבתיהם, בתום תפילת הבוקר, העלו אש בסיגריות , הפריחו את העשן ועשו עוד מעשי משובה. המתפללים מיהרו לבתיהם בפחי נפש. ואיש לא העיז מפחד השוטרים להתייצב נגדם. וכיוון שראו הללו  שאיש לא קם נגדם הלכו בשבת הבא לעמוד מול בית הישיבה וכאשר יצאו הבחורים והרבנים לסעוד את סעודת השבת הציתו אש בסיגריות והקניטו את התלמידים.

בני הישיבה נשמטו אחד, אחד לדרכו והמשחיתים צהלו. אבל אז ניגש אחד מבני הישיבה מצעירי הצאן , אל המומרים להכעיס התבונן בהם בעיניים זועמות. אבל לא אמר להם דבר, לא ששבת היום ולא שאסור לחלל את השבת. ברי היה כי אלה יודעים ששבת היום וכי מחלליה מות יומת ובכל זאת באו לעשן בפרהסיה, לכבוש את המלכה בביתה. הוא העביר את עיניו בין המעשנים עד שמצא  מי הוא המנהיג ואז ניגש אליו בצעדים נמרצים הניף את ידו ובקנאותו כי רבה סטר לאותו מחלל שבת פעם ופעמים על שתי  לחייו. ראו את הדבר אחדים  מבני הישיבה ואש הקנאה לדבר השם  עלתה גם בלבותיהם והם קמו על המשחיתים וגירשו אותם בביזיון גדול.

אומרים כי מאותה שבת שוב לא העיזו המומרים להכעיס לעשות את מעשיהם הרעים בפומבי. ואולם במוצאי שבת קרא ראש הישיבה לתלמידו ואמר לו דע לך כי הרשעים אכלו קורצא בבית המשטרה. והנה עצתי לך ברח מן המקום הזה כי תיכף יובילוך למשפט ומי יודע עד כמה תלקה בדינם. וראש הישיבה נתן לו כתבי המלצה ואף סכום כסף נכבד ושילח אותו מן העיר ומרודפיו.

ובכל שבת לאחר עלותו למפטיר בירושלים עיר הקודש ת"ו אמר האיש ראו במה זיכני מלך מלכי המלכים. לפינחס נתן את ברית הכהונה  לעולם. ולי נתן את ירושלים ברית עולם ולזרעי אחרי.

נדבכים לחומה

אבנר צפניה ברזני היה סתת אבן. אומן במלאכתו. בפטיש ובאזמל עיצב אבני בניין מיוחדות במינן. אדריכלים שהקפידו על כל פרט היו משחרים לסככה של רבי אבנר במחצבה בהרי ירושלים ומזמינים אצלו כרכובים מיוחדים, משקופים מעוטרים, אבני זווית מהוקצעות. חיבה גדולה נודעה מאבנר לאבנים אדמדמות מן הסוג שהישמעאלים יקראו להם מיזי אל יאהוד. כלומר אבנים יהודיות. זהה שמן וכינוין עוד מתקופת שלטון  הבריטים  בארץ ישראל, כשבוני השכונות החדשות הקפידו לרכוש את האבנים האדמדמות , גם בשל ליווית החן שהייתה נסוכה עליהן וגם משום שהיו קשיחות יותר סתם אבנים ויודעי דבר הבטיחו כי אלה לעולם לא יתבלו.

ממין אבנים אעלה – אמר תמיד הסתת האומן- בנו  אבותינו ואבות אבותינו את חומות ירושלים ואת חומות בית המקדש. ואילו האבנים שהטורקים בנו מהן את חומות ירושלים לפני חמש מאות שנה – אמר – אינן אלא  אבנים פשוטות. וכי מאין ידעו  מהנדסים טורקיים את טיב אבני ירושלים ?

שבעים  שנה סיתת אבנר צפניה ברזני אבנים מהרי ירושלים. מאז שנים אחדות לאחר שעלה  ברגל עם משפחתו מהרי קורדיסטאן שבגבול עיראק וטורקיה והתיישב בירושלים ועד  שכלה כוחו כאשר בא בימים.

סביב ביתו בנה אבנר צפניה חומה של אבנים. אדומות ומסותתות כאבני גזית.  ושבעים אבנים בדיוק היו בחומה הזאת כמניין שנותיו בסיתות אבנים בירושלים.  בכל שנה הוסיף לחומה אבן אחת. בי"ז בתמוז החל במלאכה. וביום י' באב היה מסיים את האבן וממהר לקבוע אותה בחומה. ולא סתם אבן היה מסתת אלא את האבן הנאה ביותר שעברה תחת ידו. והיו מחבריו שאם ראו אבן מיוחדת היו מביאים אותה אליו. עד כדי כך נודעה חיבתו לאבנים נאות. ושמחה גדולה היה  שמח ביום שקבע את האבן החדשה בחומת הבית.

ואם תחשבו כי לכבודו סיתת את האבנים הללו או לשם הגנה על ביתו- אינכם אלא טועים.

אבני החומה שלי – אמר תמיד –  אינן שלי ולא לכבודי ולא לכבוד בית אבא אני מסתת אותן וקובע אותן בקיר חצרי. שאולות  הן בידי. אני מחזיק בהן כשומר עד שיבוא המשיח ויבנה את חומות ירושלים.

בבואו ארצה זה אך מלאו לו שלוש עשרה. משפחתו השתכנה בשכונת הקורדים  בירושלים ביום ט"ז בתמוז. אביו, שהיה  החכם של הכפר בהרים הגבוהים בקורדיסטן  הפציר בו לך לישון מוקדם. ומחר עם שחר קום נקום ונסעד את לבנו כדי שיהיה בנו כוח לצום ולבכות על שפעמיים הובקעה חומת ירושלים ומאז ניצבים זרים על חומותיה.

כאשר היה לסתת אבן  לא הרפו ממנו המחשבות על הלגיונות המקעקעים את החומה ומנתצים את אבניה. ואזלה בלבו ההחלטה. להתחיל בבניין חומות ירושלים. את האבנים קבע בגדר ביתו אבל בלבו הקדיש אותו לבדק החומות- לבניינה של ירושלים. והחומה בת שבעים האבנים עודנה ניצבת על עומדה ומי שיתבונן בהן ויטה אוזנו אליהן  ישמע אותן בוכיות בשלושת השבועות שבין שבעה עשר  בתמוז לתשעה באב.

כמו קבצן בכותל

מילידי הארץ היה ראובן ל. ערבית ידע על בוריה ושפתו כשל פלשתיני בן פלשתיני.  בקי היה במנהגי הערבים ובדתם ואף הפליא לסלסל בשפמו ולגלגל  בין אצבעותיו הזריזות מחרוזת של חרוזי ענבר, כאחד האפנדים. מעולם לא גילה איך ובאיזה נסיבות רכש מיומנויות אלה. ועם זאת  היו  שידעו על עברו כ'מסתערב' , ערב קום המדינה, ואמרו כי גם לאחר שקמה בילה שנים אחדות במדינה ערבית. אבל רק לאחר מלחמת ששת הימים גילה ראובן לנכדיו את אחד מסודותיו הגדולים.

כידוע לכם אמר להם – תשע עשרה שנה עמדה רחבת הכותל המערבי בשיממונה. והמוסלמים  עשו כל שביכולתם להעלים את מהותו ולכלות  כל זכר לנוכחות יהודית בין החומות. אבל לא יהיה זה נכון לומר כי בכל אותן שנים של כיבוש ירדני לא התפללו יהודים ליד  שריד בית המקדש. לעתים, מרוחקות, פקדו את המקום תיירים יהודים. אבל היה איש ישראלי אחד שלא פעם אחת אלא פעמיים הצליח להגיע אל הכותל המערבי ולשאת בלחש תפילה קצרה. והאיש הזה  הייתי אני – אמר להם.

כדי  לעבור מירושלים החדשה שבידי ישראל  לירושלים שמן העבר האחר הוקם מעבר מיוחד באחריות האו"ם ושמו 'מעבר מנדלבאום', על שם המשפחה הירושלמית שביתה הריק עמד,  כמזכרת לימים טובים שחלפו ועברו, על קו הגבול.  ההולכים מירושלים החדשה לעיר שבידי הירדנים  עברו ביקורת בצד הישראלי ואחר כך פסעו בשטח המפורז אל  תחנת הגבול הירדנית וכשיצאו ממנה  אותה ציפתה להם הממלכה ההאשמית. 

במלאת לו ארבעים שנה עבר ראובן תמורה גדולה. הוא החל לשמור מצוות. וזאת  היה טרם הגל הגדול של השיבה בתשובה. עברה שנה ועוד שנה ובראשו נרקמה תוכנית. הוא ילך לכותל המערבי בליל ט' באב, ישב על הארץ, ויקונן יחף על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה הצרות שתכפו מאז על עם ישראל. ההסתננות מירושלים לירושלים , מלבד שהייתה בגדר סכנת נפשות, הייתה גם עבירה חמורה.  אם ייתפס יועמד לדין ומי יודע אולי אפילו יאשימוהו כמרגל.

בשלב הזה של הסיפור לבש ראובן ארשת מסתורית

– הקדוש ברוך הוא סייע לי להגיע  לשריד היכלו. אמר אבל  לא סיפר איך בכל זאת עבר את הגבול.

• עברתי את הגבול  בח' באב ומייד פניתי לבית המלון שפרד בשכונה האמריקאית. באתי כערבי בבגדים אירופיים ואולם נשאתי עמי גם בגדים של פלח. ביום בואי הסתובבתי בעיר, התבוננתי בחנויות. נכנסתי בשער שכם אל העיר העתיקה, שתיתי קפה ועישנתי נרגילה באחד מבתי הקפה הקטנים שברחוב הגיא. אר כך עברתי  שער שכם לעיר העתיקה.  כאשר נגלתה  לעיני , מבעד לשער השלשלת.  קרקע הר הבית קרעתי  קרע קטן בדש המקטורן הגעתי לשכונת המוגרבים וניצבתי מול הכותל. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מולו , אבל אז בצעירותי בימי האנגלים לא ידעתי איך מתפללים. 

ראובן שב למלונו. למחרת עם לילה יצא ממנו ובידו תיק בד. מתחת לבגדיו לבש בגדי פלח. כשקרב לשכונת המוגרבים ,הסתתר במקום  שגילה אתמול , פשט את מקטורנו וחלץ נעליו הכניס אותם לתיק ומיהר אל הכותל.  תושבי שכונת המוגרבים הקדימו לעלות על יצועם. וכשראה שאין איש קרב לכותל , הניח ידו על אבניו והתפלל תפילת הביננו. אז הוציא מתיקו קופסת פח ופיתה יבשה . התיישב בקצה הרחבה כקבצן וביקש רחמים.

• אנשים לא עברו לידי. בלחם לא נגעתי. הוא שיווה לי מראה של אדם רעב. הוצאתי מכיסי חומש קטן . אמרתי  את הפרק הראשון של מגילת איכה ומיהרתי לצאת מן הרחבה.

בחדרו במלון השלים את הקריאה באיכה. במוצאי ט' באב  חזר  לירושלים.

זה כל הסיפור. אמר ראובן לנכדיו.

• אבל אמרת שהיית  שם פעמיים
• נכון. אבל זה היה בשנת תשכ"ו ואז חדרתי לעיר העתיקה  בתפקיד. סתם ולא פירש.

גניזה

באמצע חודש אלול חזרה לדפוס 'רננים' חבילה שיצאה ממנו , לפני חודשיים, לסן פרנסיסקו בקליפורניה של אמריקה. ישעיהו בנו של  ר' קלמן בעל הדפוס פתח את החבילה ומצא בה חמישים ספרי איכה וקינות ותפילות תשעה באב – חדשים  כפי שנארזו.

• אבא – שאל ישעיהו את אביו –  האם לשים אותם במדף של הקינות

למכירה?

ר' קלמן הרהר רגע ואמר – מוזר מאוד. בזמן הזה אנחנו מקבלים תמיד את הקינות לאחר שכבר קראו בהם. לבי אומר לי שהזקן מבית הכנסת תפארת ירושלים נפטר.  זכרונו לברכה.

ישעיהו לא הבין בדיוק למה אביו מתכוון ושוב שאל –  נו, אז איפה לשים את הקינות?

•  קח אותם לגניזה בשטיבלאך ושים אותם עם כל השיימעס.
• מחילה. אבא הרי זה 'בל תשחית'
• אתה צודק ולא צודק
• איך זה יכול להיות
• בוא ואספר לך

וזה מה שסיפר המדפיס לבנו.

"העניין התחיל  לפני כמעט שישים  שנה ולכן  אמרתי שהזקן כנראה נפטר.  יום אחד  סבא שלך זכרונו לברכה קיבל בדואר צ'ק אמריקאי על סכום נאה מאוד. באיגרת המצורפת ביקש האיש, שלמה גרשוני שמו, לשלוח אליו  מייד ובדואר אוויר עשרים ספרי קינות ואיכה. ואבא שלי, כמובן,  שלח את הספרים עם קבלה על הכסף. וכעבור חודש קיבל חבילה מאותו יהודי. סבא שלך  פתח  את החבילה והופתע לראות בה  את ספרי הקינות ששלח, אם כי משומשים במקצת. בתוך החבילה היה  מכתב ובו נאמר.

 מדפיס נכבד. אני מבקש שתשים את הקינות הללו בגניזה לבל ישתמשו בהן יותר. ואם עד ט' באב הבא לא יבוא חלילה המשיח אבקש שתשלח לי קינות חדשות. ור"ב צק על שם הדפוס שלך.  אני מסביר תמיד לילדים בבית הכנסת שקינות אסור לשמור משנה לשנה. הרי זאת כפירה גמורה.

בברכה שלמה גרשוני. בית הכנסת החדש תפארת ירושלים. סן פרנסיסקו.

• ואתה רוצה להגיד לי שמאז כל שנה אתה שולח לו   קינות חדשות. ואחרי תשעה באב מקבל  אותם חזרה לגניזה.
• בדיוק. ובמשך השנים הוא הגדיל את ההזמנה שלו עד לחמישים.ועכשיו זה נגמר. 
• ולא ניסיתם לברר מי האיש?
• סן פרנסיסקו אם אינך יודע  היא עיר קצת משוגעת והיהודים שנאספו בה אינם מצדיקי הדור. מעט בתי הכנסת הקיימים בה הם של הרפורמים. אבל ל שמעתי מתייר מקליפורניה שהמצב משתפר. בסביבתה  התפתחו מררכזים גדולים של היי טק גדולות, ובעיר התיישבו גם יהודים שומרי תורה ומצוות שבאו לעבוד ב'עמק הסיליקון' . בית הכסת 'תפארת ירושלים' הוקם לפני  יותר ממאה שנה, אבל בקושי היה לו מניין בשבת. וכאשר גדלה הקהילה הדתית  בעיר הייתה עדנה לבית הכנסת ואומרים שבשנים האחרונות הוקם בו גם כולל אברכים.
• והאיש הזה  גרשוני?
• שמעתי  רק שהוא הגבאי. וזהו. להיות כזה בעל אמונה בעיר כמו סן פרנסיסקו זה ממש  הפלא ופלא ועוד עם שם  עברי כזה.
• תרשה לי אבא להעלות השערה. כנראה שהגרשוני המנוח  נולד בירושלים וירד לאמריקה לפני שנים רבות . לחזור לירושלים נמנע  מסיבות שאיני יודע וחיכה כל ימיו לביאת המשיח.
• מעניין – אמר ר' קלמן לישעיהו בנו –  גם  בי עלו מחשבות שכאלה. אז קדימה חביבי קבור  אותם עמוק בגניזה שלא יעלה על דעתו של איש להוציא אותם. 

 זיכרון לדוד

במוצאי תשעה באב  שנת תרמ"ח המתה העיר קרקוב ועצב ירד על כל פנים. רק סיימו לאכול את הארוחה השוברת את הצום וכבר נודע בעיר, כי בשעה שכל בני הקהילות  נאספו בבתי הכנסת להניח תפילין ולהתפלל תפילת מנחה  נעלם נכדו של  רבי משה אפרים, הרב הישיש וראש הישיבה. היה ילד ואיננו עוד.חיפשו אותו בכל הבתים, בבתי הכנסת בחצרות ואפילו לבית הקברות של הרמ"א הגיעו והילד איננו. לא מצאוהו  גם לא ברחובות הנוכרים.

בבוקר עם שחר נודע כי העוזרת הנוכריה  העובדת בבית הרב לא התייצבה למשמרתה. אתמול עוד עבדה ולא התלוננה כי חולה היא  והיום לא באה. הנוכריה לא הייתה צעירה ומעולם לא נישאה,ילדים משלה לא היו לה ואת הילד בן השלוש אהבה מאוד וטיפלה בו כאילו ילדה הוא . ילד יפה, כולו מחמדים, תלתליו זהובות ועיניו כחולות.  לאחר שנעלם הילד סיפר  מאן דהו  כי שמעוה אומרת וכי אין חבל  שהילד הזה יהודי הוא ?

פרנסי קרקא דיברו עם שלטונות העיר. ואלה גם אלה נמנו וגמרו כי האישה הנוכריה נטלה את הילד בגנבה ונעלמה איתו. השוטרים יצאו לחפש אותה  בעיר אוסטרובה משם באה לקרקא , אבל גם שם לא מצאוה. והחוקרים שמעו שמועה כי אמרה פעם שברצונה להתיישב בעיר הגרמנית דרזדן. אבל לשם לא הלכו  החוקים כי דרזדן  של גרמניה היא ועיר גדולה ואנשים בה רבים וכי כיצד ימצאו בה אישה מבוגרת וילד קטן.

ומדי שנה בט' באב התאבלו יהודי קרקא והמחוז גם על חורבן בית המקדש וגם על לכתו לבלי שוב של הילד הטוב, נכדו של הרב, בנם הבכור של בתו ושל  אישה  רבי משולם מטובי התלמידים של הסבא הגאון.

שמה  של העיר  הבוהמית קרלסבאד, או בשמה הצ'כי קרלובי וארי,  נודע בשערים  בזכות  תריסר מעיינות המרפא  החמים שלה. חולים ומחלימים וסתם אנשים שביקשו לחלץ עצמותיהם ולחזק את שריריהם באו  לעיר היפה לטבול במרחצאות  המרפא. ולאחר שטבלו במים החמים הבוקעים מבטן האדמה הלכו להם  בניחותא לשאוף אוויר צלול  בגבעות המוריקות ובינות לעצים הגדולים ביערות העוטפים את העיר.

ובמיוחד נתחבבו המרחצאות על היהודים בפולין, בגליציה וגם מרוסיה ומגרמניה באו  לטבול בהן יהודים נכבדים או בעלי ממון.  ובין כך ובין כך  יצא טבעה כעיר המפרנסת את תושביה.  על כן באו לקרלסבאד יהודים מגליציה הענייה והרעבה. הם באו ונשארו כי  ראו שטובה העיר למגורים ולפרנסה ולחנך את ילדיהם. הם  הקימו בתי מלון  ופתחו מסעדות, בנו בתי כנסת ויסדו תלמודי תורה. וכיוון שכך החלו לבוא לעיר המרפא הנאה רבנים נודעים, אדמו"רים וחסידיהם  וראשי ישיבות  מליטא. ידוע כי   שנה או שנתיים לפני מלחמת העולם השנייה  הייתה קרלסבאד בית ועד לגדולי הדור.ובין הבאים הרבי מטשורטקוב, אדמו"רי בית  ויזניץ, ראש  ישיבת מיר. וגם  מקומו של   הצדיק הישיש רבי ישעה'לה צ'חויבר, צעיר בניו של רבי חיים הלברשטאם ה'דברי חיים', לא נפקד במושב חכמי קרלסבאד.

בחורף התנמנמה קרלסבאד היהודית אבל בקיץ ניעורה לחיים. ובמיוחד מלאה  נופשים יהודים בימי שלושת השבועות ובתשעת הימים ותיכף לאחריהם בשבע שבתות הנחמה עד לתחילת הסליחות. הם התאכסנו בבית המלון של ר' אלטר דומיניץ סעדו במסעדה של בנו ר' אברום או אצל קירש.

גם מקרקא באו יהודים בעלי צורה ובעלי ממון לקרלסבאד. ומשנת תר"צ החל לפקוד את המרחצאות רבי משולם רבו של בית הכנסת 'זיכרון לדוד'. את בית הכנסת הזה ברחוב היהודים בקרקא יסדו בני משפחת הילד החטוף דוד בן השלוש. ובכך  נציב לו יד – אמר הסבא  רבי משה אפרים ומחה את דמעותיו.

 סיוטי לילה

ברובע הקרוי ה'עיר החדשה'  של פראג התגורר רופא ושמו ירוסלב האבל. בן יחיד לאמו ויתום מאב. גדל בעוני ובדחקות אבל כיוון שהיה בעל כישרונות הרבה ותאב ללמוד הגיע לבית הספר לרפואה של פראג  ותוך שנים אחדות הוסמך  למומחה למחלות לב וכאיש צעיר כבר נתמנה   למשרת ראש המחלקה הפנימית השנייה בבית החולים האוניברסיטאי.  שמו של ד"ר האבל  נודע   לתהילה כרופא דגול גם מחוץ לפראג  ולא אחת הזמינו אותו לבדוק חולים בערים אחרות ואפילו בארצות אחרות. בזמן שמתרחש סיפורנו הוא היה כבן חמישים  שנה נשוי באושר ואב לשלושה ילדים. ובנו הגדול גוסטב  הולך בעקבותיו ולומד רפואה בפראג.

ורק ענן אחד העיב על חייו של הד"ר האבל – סיוטי לילה.  הביעותים המייסרים  לא פקדו אותו באופן סדיר ועם זאת לא הרפו ממנו מאז עמד על דעתו. ובלילות היה חולם על  נרות דולקים בתוך חלל שחור ושומע קולות מוזרים  ומאיימים והיה נתקף בהלה ומתעורר מכוסה בזיעה קרה. גם אחוז פחד  היה ממקומות סגורים  ובוודאי שחדר חשוך וסגור ערער את שלוותו. הרופא  התייעץ עם רופאים למחלות נפש ואף נסע לווינה להיבדק אצל הד"ר  הנודע זיגמונד פרויד ואולם איש מהרופאים לא הצליח לפענח מדוע מוחו מייסר אותו כל כך.

הוא דיבר עם אימו על סיוטיו. ופעם החלה לומר משהו ומייד עצרה בעדה. הוא שאל : מה רצית  לומר לי?  והיא ענתה:  שכחתי מה שרציתי להגיד וכיוון ששכחתי  נראה אין הדבר חשוב כל עיקר.

בימים ההם עלה בגרמניה לשלטון הצורר היטלר. יהודים מגרמניה חדלו לבוא לקרלסבאד, שכן אויבי היהודים שעלו לגדולה  חמסו  מהם את ממונם  ועיקלו את חשבונות הבנק שלהם , החרימו את עסקיהם וסילקו אותם ממשרותיהם והטילו הגבלות חמורות על תנועתם. ומי שידו השיגה לרכוש ויזה לארץ ישראל או לכל מקום אחר בעולם  יצא  במהירות את גרמניה. עוד קודם לכן ירד מסך הברזל על רוסיה ויה ושים לא הורשו לצאת מגבולותיה של מלכות הרשעה האדומה.

אבל מפולין, מרומניה ומהונגריה המשיכו היהודים להגיע אל המרחצאות  ואיש לא העלה על דעתו כי ימים של רעה שלא הייתה דוגמתה עומדים לכלותם.  גם בקרלסבאד הרימו שונאי ישראל את ראשיהם ועם כל זאת בחודשי הקיץ המשיכה קרלסבאד להיות קיבוץ חכמים,  בית מועד של תורה ומקום התוועדות של חסידים נלבבים עם רבותיהם.  בבית כנסת אחד עבר לפני התיבה בעל מנגן מחצר מודזיץ', בבית כנסת שני התפללו הליטאים ובשלישי נאספו חלוצים  שומרי מצוות שהתכוננו לעלייה לארץ ישראל. בלילות שבת נהרו גם בני המקום ל'טישים' של הוויזניצאים. והיו שנים שבשבתות הקיץ בין מנחה ומעריב ( עד שעלה באלול בתרצ"ג לארץ ישראל ) היה רבה של חוסט הרב יוסף צבי  דושינסקי זצ"ל דורש בבית הכנסת הישן

וגם רבי משולם  מקרקא המשיך לבוא כהרגלו  החדש למרחצאות. מטבעו לא היה מן הבריאים ופרשת הילד דוד שחטפה אותו העוזרת הנוכריה שברה את לבו והוא עוד איש צעיר. וכאשר זקן יעצו  הרופאים להרפות מעבודתו בבית הכנסת ובחברא קדישא  לצאת מקרקא ולנפוש בקרלסבאד הנינוחה והנעימה.

בקיץ תרצ"ו החליק ד"ר האבל בבית החולים בתוך שלולית של מי סבון באחד ממסדרונות בית החולים ונחבל קשות. רגלו נשברה. הרופאים בבית החולים ניתחו את השבר המסובך.  העצמות אמנם התאחו אבל הכאבים רק גברו. לבסוף יעצו לו הרופאים סע לקרלסבאד , טבול במרחצאות ומובטח לך כי תשוב מהן לפראג כמו חדש.

אשתו שאף היא הייתה רופאה לא יכלה לחבור אליו  ועל כן נחלקה  משפחתו. האישה ושני הבנים נותרו בפראג וד"ר האבל ובתו הצעירה ואמו הישישה באו לקרלסבאד. גם להן לא יזיק – חשב הרופא – להתחזק במי המרפא .

אכן נודע הדבר

הרופא ירוסלב האבל אמו ובתו הגיעו לקרלסבאד בתחילת חודש יולי 1937, ימים אחדים לפני תשעה באב. הם השתכנו במלון גרנד  הנאה והמכובד בשדרה לא הרחק מן האזור היהודי. לאחר שטבל ארבע פעמים במרחצאות חש הטבה ברגל הפצועה והרופא  של המרחצאות יעץ לו  להרבות בהליכה ובכך יחזק את השריר הקרוע ויעבה את העצם המתאוששת משברה. 

באותה שנה, תרצ"ז, נדחה צום ט' באב ליום ראשון י' באב. במוצאי שבת ירדה חשכה על קרלסבאד היהודית. אור החשמל לא עלה בבתי הכנסת. על  בתי המלון של היהודים ועל המסעדות הכשרות נמסכה עצבת. באותו לילה לא התגודדו הנערים בחוצות. מבחינתם של היהודים שנאספו בעיר לא היה בכך משום רבותא. צום תשעה באב הוא יום קשה של מועקה. ובאותה שנה תכפו הידיעות על היהודים הנרדפים בגרמניה  ועל דרישתו של היטלר לקבל את דנציג מפולין ואת חבל הסודאטים, שקרלסבאד שוכנת בו. ובארץ ישראל מרדו הערבים באנגלים ופרעו ביהודים וכל אלה החמירו את ההרגשה הרעה בקרב היהודים.

ד"ר האבל יצא במוצאי שבת  למסעו הרגלי. הלך בשדרה, ישב לפוש על אחד הספסלים והמשיך ללכת. החשכה ברחובות היהודים הפתיעה אותו . אמש היו כל האורות דולקים ואנשים יצאו ובאו, אבל הלילה אפילו האיש מפראג הרגיש כי נשתנה הוא מכל הלילות. תוך כדי כך שמע קולות בוקעים מאחד הבתים החשוכים, בית גדול ורב חלונות. הרופא הבחין באור קלוש מסתנן מן החלונות ועוד בטרם הפסיק להבין את מה שהוא עושה קרב לחלון והציץ. הוא ראה נרות דולקים מרטטים על הרצפה ומטילים צללים על הכתלים. שמע גם קולות מוזרים וראה  שאנשים מחזיקים בנרות.

המראה הזה היה הסיוט של חייו. ועכשיו כמו נפרש לנגד עיניו במלואו. לא האמין למראה עיניו וצבט עצמו להיווכח כי אינו הוזה או חולם חלום. לראשונה צפה בסיוט המייסר, לא בעיני רוחו אלא ממש בעיני הבשר אשר לו. וכך נשאר ירוסלב האבל נטוע במקומו ולא  זז מן החלון. צמרמורת אחזה בו. חש צורך לנוס ולהימלט מן המקום המכושף. אבל בינתו גברה. הרצון לפענח את תעלומת הסיוט חזקה מן הפחד. נותר על מכונו מרותק עד שהנרות כבו האנשים יצאו מבית הכנסת ומבטיהם מושפלים.

• יסלח נא לי כבודו- פנה  לאחד  היוצאים-  מה הוא המחזה אשר קיימתם כאן. מעולם לא ראיתי דבר שכזה.
• אני מבין שכבודו  אינו יהודי – אמר הזקן בגרמנית . פעם בשנה אנחנו נאספים לבכות על אסון נורא שארע לעמנו לפני מאות בשנים. אנחנו מתאבלים, צמים ויושבים בחושך.
• ורק כאן בקרלסבאד נוהגים מנהג זה?
• לא. בכל מקום שיהודים נמצאים בו.
• מוזר מאוד.  כבר עשרות שנים פוקד אותי סיוט לילה. נרות דולקים בחשכה וקולם זר ומחריד. עכשיו נוכחתי כי  הסיוט שלי הוא מראה אמיתי

ובטרם נפרדו השניים התבוננו האחד בפני השני לאורו של פנס הרחוב. ושניהם דימו כי כבר ראו פנים שכאלה.

הרופא חזר למלון נרעש ונפחד. וסיפר לאמו את אשר ראה ושמע.

פניה חוורו. שתקה דקות ארוכות ואחר כך אמרה – מחר לעת ערב קח אותי אל המקום ההוא.

במוצאי הצום ניצבו הרופא ואמו מול בית הכנסת. בדיוק  כאשר המתפללים עמדו וחידשו את הלבנה-  אני לא רואה נרות דולקים – אמרה האישה ונאנחה אנחת רווחה.

• האיש אמר לי שרק פעם בשנה הם מדליקים נרות בחושך.
• איזה איש ?
• האיש הגבוה ממש מולך

האישה הביטה ברבי משולם מקרקא ורעדה אחזה בה  ואם לא הרופא שחש לאחוז בה הייתה נופלת .

בשובה למלון גילתה האישה את הסוד לבנה.

מה עלה בגורלם אין איש יודע.

האם חזר הרופא למקורו היהודי?

האם קיבלוהו הוריו  בקרקא?

ומה עלתה להם לרבי משולם ולמשפחתו ?

המלחמה העולמית השנייה הרי  כמעט החזירה  את העולם לתוהו. ועל כן יסיים כל אחד את המעשה לפי טעמו.

אלול בסופרמרקט

"תפוח ירוק" הוא סופרמרקט וותיק ומכובד במעלה שדרת ברודווי, בצד השמאלי של מנהטן. לפני עשרות שנים שקקה הסביבה יהודים רבים,וגם כיום נוכחותם מורגשת . ה'תפוח הירוק'  כ'תפוח האדום' וכ'תפוח המתוק' היא חנות  שכונתית בכרך הגדול שמשרתת בנאמנות את תושבי האזור. יש בה, כמקובל בניו יורק העיר היהודית הגדולה בעולם, אגף גדול למוצרים כשרים. 

בעליו של   ה'תפוח הירוק' מיסטר רובינסון – אירי גבה קומה, אדום פנים וכחול עיניים שלמרות גילו המופלג, ניצב כל יום מבוקר ועד שעת ליל מאוחרת על משמרתו. מחליף קופאית שחלתה או מכבד את הרצפה במטאטא אם עובד הניקיון איחר לבוא. "כל זאת" – הוא משיב  לשואלים  – למדתי משותפי המנוח מר להמן".

פעמים בשנה נועל מיסטר רובינסון את חנותו. יום אחד  באביב והאחר בסתיו. באביב הוא מעביר את  החנות מירוק יסודי. בעלי מלאכה , משפצים את הקירות. מחליפים את הלינוליאום השחוק על הרצפה, צובעים את המדפים ומחליפים חלקים במקררי הענק.

בסתיו,ביום הנעילה, מזמן מיסטר רובינסון לחנותו  מומחים  למערכות הממוחשבות לשקילה וקביעת המחיר. הם בודקים אם  הדיוק שלהן ואת יכולת זיהוי ה'ברקודים'. באותו יום מתכנסים העובדים באזור כדי לשמוע הרצאה על שיווק הוגן ועל פרסום הוגן. 

עובדים חדשים בחנות מופתעים תמיד מן הנוהל הזה. הוותיקים מסבירים כי יום הניקיון באביב הוא מחווה ליהודים הרבים בשכונה, אבל את  פשר יום הסחר המוגן בסתיו גם הם  אינם יודעים

יום אחד הגיעה לשכונה משפחה חדשה. ראש המשפחה נבחר לרב של אחד מבתי הכנסת. בדרכו לבית הכנסת ביום הראשון של חודש אלול, רצה כבכל בוקר לקנות חלב ולחם. אבל החנות הייתה נעולה. בשובו הבחין בתכונה סביב עמדות הקופה וסבר כי ככל הנראה תקלה מנעה את פתיחת החנות. למחרת נכנס לחנות. ליד הקופה ניצב מיסטר רובינסון. והרב אמר לו אני שמח שהתקלה תוקנה?

• איזה תקלה? –  השתומם המוכר
• התקלה בקופות
• אה . זאת הייתה בדיקה שגרתית – ענה רובינסון ולא יסף.

עברה שנה וביום הראשון של חודש אלול שוב מצא הרב שהחנות נעולה והקופות נבדקות. וסקרנותו גברה.

• מעניין – אמר לרובינסון- אצלנו היהודים היום הוא ראש חודש אלול. וגם בשנה שעברה ערכת בדיקה שגרתית ביום הזה.  סתם מקריות .
• לא
• אני לא מבין
• אני קובע את יום הבדיקה לפי לוח שנה יהודי 
• ואתה יודע מה זה ראש חודש אלול?
• כן – אמר בעל החנות.

ממתפללי בית הכנסת שמע הרב כי ר' ישעיהו להמן היגר עם משפחתו מליטא. בצעירותו למד בישיבת מוסר וגם באמריקה חי כ'מוסרניק' לכל דבר ועניין.  פתיחת בתי עסק ביום ראשון. עברו שנים  ובסביבה  נפתחו חנויות שהיו פתוחות בשבתות ובחגים ור' ישעיהו להמן כמעט ופשט את הרגל. בעצת מורי הוראה לקח שותף גוי שהחנות תהיה שלו בימי חג ומועד וכל הרווחים, בנוסף לחלקו בשותפות, יהיו שלו. ובלבד ששום יהודי לא יעבוד בחנות בשבת ובחגים. עוד הורו לו להוסיף את שם השותף על השלט.להודיע ליהודים  על השינוי ולבקש מהם שלא יחללו  שבת. בזקנותו עלה ר' ישעיהו לארץ ישראל, בניו מצאו את מקומם בעולם התורה. והוא מכר את החנות שהייתה לסופרמקט לשותפו האירי. ושני תנאים  התנה : לנקות את החנות עשרה ימים לפני פסח. ולבדוק את המשקולות ביום ראשון של חודש אלול. וכה אמר לו:  "בליטא  היה הרב בודק באלול את כל המשקולות בחנויות  ואני קיבלתי על עצמי להמשיך זאת גם כאן".

שופר נקוב

בית הכנסת הזה בחיפה זכה בבעלי תקיעה מעולים. ובכל אחד מימות החול של חודש אלול תוקע  בעל תקיעה אלול  ומבקש להראות  את גדולתו בתשר"ת, עד כדי אחד מאריך בתקיעה גדולה : אחר מתמחה בשברים מדודים ושלישי מיטיב לרסק את התרועה לרסיסי קול:  כל אחד  ושופרו כל אחד וכשרונו.

פעם אחת הגיע לבית הכנסת אורח מעיר אחרת  וביקש מן הגבאי רשות לתקוע בשופרו בסוף תפילת שחרית. אמר לו הגבאי: רבי יהודי אין אנו חסרים שופרות גם לא בעלי תקיעה ומכל העיר באים מתפללים לשמוע אצלנו את התקיעות ולקיים שופר כי יתקע בעיר ומי לא יחרד.

ענה האורח:  יודע אני ולכן משבאתי לכאן לחופשה בחרתי להתפלל אתכם  שמבינים אתם בטיב שופרות. אמנם איני מפליא לעשות כבעלי התקיעה שכאן אבל שופרי מיוחד במינו ובטוח אני שאין בידי אף אחד כמותו.  אמר הגבאי :  במטותא הראה שופרך. הוציא האורח את השופר, נטל אותו הגבאי ותמה תמיהה  גדולה : הרי שופרך נקוב ופסול לתקיעה.

אמר האורח:  וכי בקשתי לתקוע בו בראש השנה. לאלול הוא כשר ויש בו נס גדול

צחק הגבאי :  אין אנו מאמינים בנסים, אלא בקול השופר

אמר האורח:  ואף על פי כן העבר על מידותיך והרשה לי לתקוע בשופרי. ואם תרשה אספר לך את כל מעשה השופר. בין כה וכה נתקבצו מתפללים והקיפו את השניים ואמרו לו: הבה ונקיים בו מצוות הכנסת אורחים ונרבה זכויות בחודש אלול. ראה הגבאי שהאנשים דוחקים בו נעתר ואמר :  לו יהי, לו יהי .  יתקע כבודו. קהל שחל על כבודו ,  כבודו מחול.

והאורח תקע.  וצריכה  האמת להיאמר כי נשמעו שם תקיעות נאות מאלו. האורח. לאחר התפילה הקיפוהו האנשים ואמרו לו ספר לנו את סיפור השופר הנקוב.

"השופר ישן מאוד- אמר האורח –  ועובר כבר דורות מאב לבן ומסבא לנכד. ואומרים כי  היו מגדולי ישראל שהקפידו לשמוע את קולו".

"בשנת תשל"ג הייתי איש צעיר ונקראתי לשרת במילואים באחד המעוזים על  גדת תעלת סואץ. כשבאתי להיפרד מסבא ולהתברך בשנה טובה. אמר לי סבא: ילדי  קח את השופר ותקע בו לחבריך בימי הדין ובזכות המצווה יברכך השם וישמרך ותשוב בריא ושלם מן הצבא. בראש השנה תקעתי בשופר וקולו התגלגל אל העבר השני של התעלה. אמורים היינו להשתחרר יום אחד לפני סכות. אבל רבות מחשבות בלב איש. ובעיצומו של היום הקדוש פרצה המלחמה. המעוז שלנו נלחם בגבורה, ובכל זאת  המצרים כיתרו אותנו. כשנתמעטו הלוחמים והתרבה הלחץ של המוני המצרים, העביר מפקד פקודה כי עם חשכה נצא מן המעוז וננסה להגיע אל הקווים שלנו. כמובן שבמוצאי היום לא תקעתי בשופר, שמא ישמעו המצרים. כאשר הסתיר ענן את הירח יצאנו לדרך.. חיילי קומנדו מצרים ירו בנו מן המארב.פצצות מרגמה התפוצצו סביבותינו. רסיסים פגעו בידי והרגשתי חבטה עזה מול הלב וכאב גדול ייסר אותי. ובכל זאת פילסתי את דרכי ולפנות בוקר מצאו אותנו טנקים שלנו.

בתחנת האיסוף של הנפגעים טיפלו בפצעי. ושם התבהר לי כי החבטה שחשתי הייתה של  רסיס גדול. הרסיס ניקב את השופר אך נעצר בחללו ולא חדר ללבי.

בשובי הביתה : אמרתי לסבא. ברכתך התקיימה. אבל השופר נפסל.

אמר לי סבא : כפרה עליך ועל כל בני ישראל. לא השופר עיקר אלא האדם. אמנם פסול הוא אך אנא תקע בו בחודש אלול  ותזכה את הרבים".

ואז אמר הגבאי: במטותא בוא אלינו גם בשנה הבאה

הפנקס

תאונת הדרכים ארעה כהרף עין. המכונית הפרטית נסעה בכביש גהה בואכה מחלף קוקה קולה וכאשר החלה פונה לעבר בני ברק  קרטע  מאחוריה טנדר ונגח בה בעוצמה רבה. האברך שנהג במכונית נפצע. חלקה האחורי  של המכונית נמעך ודחס את חלקה האמצעי לעבר המנוע. עד מהרה הגיעו כוחות  המשטרה והעזרה הראשונה הם  נוכחו מייד כי  הגב והצוואר הם שספגו את עיקר המהלומה.  הפאראמדיקים חילצו את האברך בזהירות מרובה וכדי שלא ייפגע חוט השדרה שלו קיבעו את צווארו, אחר כך הניחו לוח מיוחד על הקרקע והעבירו בצוותא  את הפצוע  במיומנות, שרכשו באימונים מפרכים,  שמבטיחה שלא יקרעו קצות העצבים במקומות הפגיעה.

מעוצמת המכה איבד האברך את הכרתו. אבל מייד כשהונח על הקרקע התעורר. ראשו היה אמנם מעורפל אבל הוא ידע את כל הנעשה . הוא ניסה למלמל משהו אך קולו בגד בו. בינתיים הגיע אמבולנס לטיפול נמרץ עם רופא ועוד חובשים. כשרכנו  עליו   הבחינו כי הפצוע מנסה לקום ממקומו אך המוסרות שריתקו אותו לא אפשרו לו להניע את שריריו. הרופא שבדק את הרפלקסים שלו  חש במאמץ וכשראה שעיניו מגיבות היטב לבדיקה שערך לו שאל: כואב? והפצוע: לחש לא נורא. הרופא שאל: אז מה אתה מרגיש? הפצוע גמגם:  א  ני רו  צה את ה פ נ קס.

איזה פנקס?  שאל הרופא

כזה קטן בתא הכפפות- קולו של  הפצוע נשמע בקושי. הרופא ראה בכך סימן שמוחו לא נפגע והרגיע אותו :  תעזוב שטויות. תשכח. העיקר שאתה חי ובע"ה גם תרפא.

• את הפנקס,  אמר הפצוע והחל לרעוד.

הרופא לא ידע למה ליחס את הפרכוס. האם לפגיעה במערכת העצבים?  האם לשינוי פתאומי בטמפרטורה של הגוף?  ומייד הורה לכסותו בשמיכה תרמית ושוב האזין ללבו ובדק את לחץ הדם.

כל הזמן הזה לחש הפצוע הפנקס. תביאו את הפנקס.

הרופא היה  איש נבון ופתוח ואמר לאחד החובשים  לך למכונית ותוציא מתא הכפפות איזה  פנקס קטן. אולי זה ירגיע אותו. אולי נמצא בפנקס רמזים  לגבי מחלות שהוא סובל מהם. בכל אופן אני לא רוצה להרדים אותו כשהוא במתח.

מבעד לערפילי פציעתו דימה הפצוע כי הוא שומע משהו על הפנקס

החובש חזר והפנקס בידו. קטן מאוד. כריכה שחורה פשוטה.

הרופא פתח את הפנקס . הוא היה ריק. אבל  בדף אחד ראה עשר שורות, עם שמות פרטיים. מספרים בני שתיים ושלוש ספרות. ותאריכים.  הרופא התאכזב שום סוד לא נתגלה בפנקס.

הוא נופף בפנקס מול החולה ואמר : תירגע . אני אמסור אותו אישית לרופא במחלקה לרפואה דחופה שבבית החולים. ניצוץ קל הבליח בעיניו של הפצוע . וגם הרעידה נחלשה. באמבולנס הצופר ודוהר  כשהרופא לצדו ועוקב אחרי לחץ הדם שוב התעורר הפצוע. הפנקס הוא לחש. הרופא הניח אותו על חזהו של הפצוע ושאל :  למה?  הפצוע לחש: אלה חובות שצריך לשלם לפני ראש השנה ושוב שקע בשינה. אני מקווה שהוא יצא מזה אמר הרופא לפרמדיק. עכשיו יש לו עוד סיבה להמשיך ולחיות.

סֶליחות. סֶליחות

כאשר מלאו לאברמיקו שמונים  שנה קרא חכם  מנשה לנכבדי בית הכנסת  'גינת וורדים' בשכונה הירושלמית הוותיקה. ואמר להם –  הנה קרבו ימי אברהם למות. אמנם החיים ניתנו  בידי  אלוקים חיים ומתפללים אנו שיקרע  את רוע הגזרה ויאריך את ימיו. ואולם בניו גילו את אוזני  כי המחלה הארורה  מקננת ואף שאינו יודע כלל  במה לקה הרי הוא הולך ונחלש ולאו דווקא מחמת שנותיו.

ועוד אמרו הבנים – הוסיף הרב בראותו  את פני הנאספים נעגמות-  כי מצב רוחו בכי רע , כאילו יודע שימיו כלים והוא בוכה. מבקשים הם שננסה לשמחו שהרי שימש את בית הכנסת שלנו בנאמנות כמעט שישים שנה.

הרהרו הנכבדים רגע ועוד רגע ואמרו :  שמא נעניק לו מתנה נאה וכבודו ישא דברים לכבודו והפייטן ישורר משירי הבקשות.

אמר להם  הרב:  נאה דרשתם. אבל אברמיקו לא יגיל ולא יעלוז. הרי יודעים אתם אותו שאיש פשוט וצנוע הוא וכל ימיו ברח מן השררה והכבוד. לא באלה ישיש הישיש המסכן.

והאנשים הטובים הוסיפו לייעץ. זה בכה וזה בכה אבל לכלל  החלטה לא באו.

ואז אמר מוסא השמש החדש,  שבא במקום אברמיקו כאשר כבדו רגליו וידיו החלו לרעוד: יודע אני במה נוכל לשמחו.

אמר הרב: פתח פיך ויאירו דבריך.

נשם מוסא נשימה עמוקה, שאינו מורגל לדבר בפני הנכבדים אלא אך לשמשם וכה אמר: אדונים נכבדים  מבקש אני במטותא מכם לשאול אתכם שאלה.

אמרו לו : בכבוד, בכבוד

שאל אותם: התדעו מתי היה אברמיקו שמח מאוד

אמר הרב : הקשת לשאול חכם מוסא. אם יודע אתה האר את עינינו

ענה השמש: לא היו ימים טובים לאברמיקו שלנו  כימי  הסליחות. שאז קם כארי באשמורת הבוקר. ובמקלו  עבר בין הבתים, מציץ מן החלונות  מקיש על  התריסים ומסלסל בקולו : סֶליחות. סֶליחות . ולא סר מן האשנב עד שראה אור עולה בבית  או שהיה שומע קול מבשר אומר  ואומר: קמתי.

ואחר כך אץ לבית הכנסת. לפתוח  הדלתות והחלונות, למען  שאוויר הבוקר הרענן יחיה את רוח  המשימים קום ואז  היה  שופת  כוסות תה עם נענע מן הקומקום  שעל הפתילייה.

והמתפללים בבואם לחצו  ידו בפנים מאירות  ואומרים לו : חזק וברוך אברמיקו שלא שכחתנו. ואם  אחד מן המתפללים לא הגיע  לאמירת הסליחות,  מייד היה סר  לביתו שמא חולה הוא וזקוק לרפואה.

וכך עשה שנים רבות,  עד שבעוונות פרחו רבים מכאן את השכונה והנותרים המה קנו מכשירים מעוררים ושוב לא נזקקו לאברמיקו. ומני אז כבה בו אור באברמיקו ורק מתי מעט ידעו למה סרה ממנו עליצותו בימי חודש אלול.

• אכן אמת הדבר- אמרו האנשים . 

והרב אמר-  מן החדשים אנוכי כאן בשכונה. וכשבאתי שוב לא דפק אברמיקו על הדלתות

שמע מוסא ואמר : ואם כן בואו ונשמח אותו  ביום ראשית הסליחות.

נשים בידו  רשימת כל אשי שלומנו. ונבקש גם מן האשכנזים שזה מקרוב באו לשכונה, שאף אם הם יתגברו כארי לסליחות לפי מנהגנו.ואני אלך איתו בעוד לילה ואחזיק בידו. אבל הוא יקיש במקלו על התריסים ויסלסל בקולו:  קומו יהודים  לאדון הסליחות .

ובזאת נביא לישיש נחת רוח ואולי בזכות המצווה ישלים את השנה הבעל"ט.

וכך היה.

המלאך

•  

האיש שעמד לפניהם היה ממוצע קומה, לא רזה ולא שמן. שערו הקצוץ חום, עיניו ירוקות ופניו חיוורות. הוא לבש חליפה אפורה וחולצה ללא כפתורים ונעלי ריצה שחורות.

• שמך רפאל בן מנואל  לופז – אב בית הדין היטיב את משקפיו על אפו , כאשר עיין בתיק שלפניו
• כן אדוני
• מהיכן כבודו
• מהעיר פורטו בפורטוגל
• ומה עיסוקו?
• אני רופא, בתחילת הסטאז' 
• והיכן למדת
• בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה בקואימבריה בין פורטו לליסבון שהיא אחת הראשונות בעולם כבודו
• ובן כמה הוא עד מאה ועשרים שנה?
• בן שלושים – אמר רפאל בן מנואל גומז
• יפה – סיכם אב בית הדין. זה היה השלב הראשון. אימות הפרטים. כל יתר העובדות היו רשומות בתיק. וקלסתר פניו התאים לתמונה שבמסמכים המתויקים. מעתה ואילך יחל השלב העיקרי , קובע העתיד – החקירה . או כפי המקובל לומר בבית הדין הזה – הבחינה. אב בית הדין נהג להתחיל מן הקל אל הכבד. כך נוצרו יחסי אימון בינו לבין האיש העומד לפניו.אם ישיב לעניין מה טוב.  ואם על השאלות הקלות לא יהיה בפיו מענה ראוי  למה להם לטרוח ולהטריח בשאלות הקשות. חשוב היה לו ולחבריו לשמוע גם כיצד הוא עונה. האם בקיצור ולעניין כמי שמשנתו סדורה אצלו, או בהיסוס. אם יש בו יראת כבוד או אם הוא קל דעת.
• ובכן – שאל בית הדין לאחר שחזר ועיין בתיק וסקר את העומד מולו בחביבות  – מתי חל פסח?

עווית קלה עיקמה את פיו של רפאל גומז. זאת הייתה שאלה מעליבה. שאלה של מי שאינו נותן אימון בכל ההמלצות שהגיש – עבר בו הרהור-  כאילו היו מבקשים אותי בבחינת ההסמכה בפקולטה לרפואה לתאר בשני משפטים את מחזור הדם. בעיניו ניצת ניצוץ והוא השיב כמונה מעות – בחמישה עשר באפריל כבודכם

• אפריל? – תמה ראש ההרכב
• אפריל! הוא הרי חודש האביב
• וזהו ? שאל  אחד מחברי ההרכב
• כן . זהו – ענה רפאל בן מנואל גומז והזיק בעיניו הפך למעין חיוך
• נו. רבותי – לחש אב בית הדין לשני חבריו – תסכימו אתי שאין טעם להמשיך.

אבל בטרם שהדיין נפנה אל האדם שמולו. הרים רפאל את ידו ואמר: רבותי הדיינים הנכבדים. אני מבקש לספר לכם משהו. ברשותכם.

אב בית הדין הסב את פניו  לחבריו ושאל- נקשיב לו או שנקרא לבא אחריו?   והם החליטו לתת לו את זכות המילה האחרונה. גם בהם התעוררה סקרנות. הכיצד מי שכבר הגיע אליהם אינו יודע מתי חל פסח.

•  כפי שכתוב בתיק.רבותי . אני בן למשפחה קתולית. אבי מנואל ,שיהיה בריא שהוא פרופסור לרפואה, אמנם אינו הולך לכנסייה אבל האחרים מקפידים מאוד. אתם בוודאי שמעתם בכלל ובספרד ובפורטוגל יש כל מיני מנהגים משונים שחלקם הם מורשת אבותינו הפגאנים( עובדי האלילים ) . ואצלנו במשפחה, שהיא גדולה ומסועפת מאוד, מקובל שבחמישה עשר באפריל מנקים את הבית ניקיון יסודי , וגם אם לפני יום או יומיים כבר ניקו אותו. באותו יום אנחנו לא אוכלים לחם. ומשיכים לא לאכול אותו  במשך שבעה ימים.
• ועוגות או פסטה ? אחד הדיינים גילה עניין בסיפור
• בהחלט אוכלים. אבל לא לחם
• וחמון ? אב בית הדין ידע מילים אחדות בספרדית. והוא העדיף להשתמש במושג הספרדי ל'דבר אחר' בתק'ווה שה פורטוגזי ידע למה הוא מתכוון
• בוודאי. אוכלים כמו תמיד

החבר השלישי בבית הדין לא התרשם מן הסיפור המוזר ותוך כדי שהוא מעיין בתיק שאל- אני רואה שכתבת בקורות החיים שאמנם אתה אינך נוהג לעשות זאת אבל במשפחתכם  מקובל או היה מקובל להוסיף לשם המשפחה את הסיומת דה אנז'לו , שלפי מיטב ידיעתי פירושו מלאך בשפתכם

• אמת – אמר רפאל . ובעיקר נקראו כך החשובים שבמשפחה. היו אצל  הלופזים קרדינלים, שופטים, וז'נרלים והרבה עורכי דין. גם על הדלת של אבא שלי בבית החולים כתוב פרופסור ד"ר מנואל גומז דה אנז'לו. ולשם הזה יש קשר ברור עם מה שאני מספר לכם. כי בחמישה עשר לאפריל אימא וסבתא  הולכות לכנסייה ומדליקים נרות לכבודו של דה אנז'לו.

רפאל שינה את עמידתו. אב בית הדין הציע לו לשבת ואז שאל את האיש- המנהג של המשפחה  לא לנקות ולא לאכול לחם ולהדליק נרות לא נראה לך מוזר?

• אמרתי לכבודכם  שבפורטוגל לכל משפחה יש מנהגים  דתיים שהיא מקיימת בילדותי  תיארתי לעצמי כי כולם עושים את הדברים האלה. ורק בבית הספר התיכון התברר לי שהנוהל הזה מקובל רק במשפחה שלנו.
• ולא שאלת?
• בוודאי ששאלתי. אבא שלי צחק ואמר- תעזוב אותי . אולי אימא שלך יודעת. והיא אמרה לי : שמע נא רפאליקו. זה עובר במשפחה שלנו. אני שמעתי את זה מהסבתא שלי שאמרה לי כי סבתא שלה חינכה אותה לכך. והיא מבינה  זה עובר במשך מאות שנים מסבתא לנכדתה ואני מתארת לעצמי שגם אתם תמשיכו כך אחרי שנמות.

אב בית הדין לחש לשני חבריו – זה נכון מה שהוא מספר לנו. עד היום בפורטוגל נוהגים הרבה גויים  מנהגים עתיקים שהם הד לימי האנוסים, בלי שהם ידעו כי אלה  ממקור יהודי.  ומי שקיים את המסורת הזאת- כלומר את מה שנשתמר מהמצוות ומההלכה והמנהגים  היו הנשים. אולי מפני שהם הרי מנהלות את הבתים ומחנכות את הילדים. אחר כך פנה  לרפאל ואמר:  סליחה. אני מבין שלא עלה בדעתך שאתם שומרים על מנהג יהודי עתיק.

• לא. זה לא עלה בדעתי. וגם סבתא שלי לא אמרה לי. הרי עברו כל כך הרבה שנים.
• אנחנו מבינים. משפחה קתולית שמקיימת מנהג שמבוסס על  עניין יהודי אבל לא יודעת זאת. ואתה גילית את הסוד הזה?
• כן רבותי. אבל  זה באמת סיפור ארוך. מה שדחף אותי לברר את הדבר הזה לא היה הלחם שלא אכלנו. הרי לא נשארתי רעב. מה שעורר בי את הסקרנות  היה הסיפור של המלאך. בשם הזה אנחנו מכנים אדם שעשה מעשה גדול. הסבתא לא ידעה כלום על המלאך. רק מה  שציוותה עליה סבתא שלה . להדליק נרות בחמישה עשר באפריל ולשיר שיר שאני זוכר רק משפט אחד שלו:  הוי המלאך של גומז ושל לופז.לא נשכח אותך לעולמים. בחמישה עשר באפריל היית לנו מלאך ומושיע ובחמישה עשר באפריל עלית  באש למרומים. 

ב'.

אב בית הדין התבונן ברפאל, בתיק הגיור ובחבריו ואמר דומה לי שמקובל שהשמות לופז או גומז הם של משפחות מגזע האנוסים

• איש במשפחה מעולם לא העלה על דעתו שאבות אבותיוהיו יהודים . כנראה שהפחד העלים גם את המידע הזה במשך הדורות.
• ואיך התברר לך הדבר?  – שאל הדיין שלא אהב סיפורים   וביקש להתרכז בעובדות
• כבודכם, כאן בעצם מתחיל הסיפור שלי. כמקובל במשפחה פניתי  ללמוד רפואה בקואימבריה. שם למד אבא שלי  ואבא שלו וכמה דודים ושמה של  המשפחה שלנו מופיע פעמים אחדות  על לוח ההנצחה של הבוגרים.בשנה השנייה ללימודים שלי הגיע אלינו מרצה אורח מבית החולים הדסה בירושלים.הוא יצא לשבתון ובחר דווקא בקואימבריה משום שהתמחה בגנטיקה ובין היתר חקר עד כמה עוד מצויים גנים יהודיים  במטען התורשתי של אנשי פורטוגל?
• דווקא פורטוגל ולא ספרד?  חריפותו של אב בית הדין מצאה לה עתה כר מתאים להעמיק בו
• כן דווקא פורטוגל. בספרד הרי נתנו ליהודים את אפשרות היציאה מהארץ. וזהו הגירוש. אבל בפורטוגל כעבור חמש שנים לאחר הגירוש מספרד כפו בה  את ההמרה בכוח. חטפו רבבות ילדים. והאינקוויזיציה שם הייתה קשה יותר מאשר בספרד. ולכן כל היהודים שברחו מספרד לפורטוגל נפלו בעצם מן הפח אל הפחת. בין מומחי הגנטיקה יש מחלוקת . אחדים טוענים כי לשלושים אחוזים מאנשי פורטוגל יש דם יהודי?
• וכמה תושבים יש אצלכם? שאל הדיין שלא הסתפק בהשערות
• זה לא אצלנו – רפאל נעלב – אני  ואשתי כבר כאן ובעזרת השם כאן ייוולדו ילדינו והם כבר יהיו יהודים מבטן מלידה. אבל אם שאלת אענה לך:  בפורטוגל חיים עשרה מיליון בני אדם. ואם נחזור לשאלת הדם  יש אומרים שארבעים אחוזים הם ממוצא יהודי ואילו הפרופסור מירושלים טוען כי לפי המחקרים שלו ושל אחרים השיעור גדול הרבה יותר . כלומר שבעים מכל מאה  פורטוגלים הם כאילו קצת יהודים. ממנו שמעתי ששם המשפחה שלי הוא שם של אנוסים. ממנו למדתי כי חמץ אסור בפסח. עוד אמר לי כי בדור הראשון קיימו  האנוסים את הפסח חמישה עשר ימים לאחר המולד שבחודש אפריל,  ולכן לא היה להם תאריך קבוע. וכאשר חלפו השנים המועד לזכר ליציאת מצרים התקבע  לשבוע ימים מחמישה עשר באפריל – אף כי שם החג ומהותו נשתכח לחלוטין עד שהפך למין מנהג קתולי.
• כן. כל זה ידוע – הדיין השלישי שוב התערב-  אבל מה עניין האנז'לו מהשיר לפסח?
• העניין עם האנז'לו הוא שסיפרתי עליו לרופא הירושלמי, פרופסור לוי שמו. הוא חיפש בספרים ולא מצא שום רמז. לכן  יעץ לי לחקור ולדרוש בארכיוני האינקוויזיציה. הם היו מסודרים מאוד החוקרים והשופטים.  וכל מה שאנו יודעים היום על התקופה  הנוראה ההיא מבוסס על יומני האינקוויזיציה. ומכיוון שהשיר אומר שהמלאך  עלה באש למרומים בחמישה עשר באפריל עצתו הייתה  שאבדוק ביומנים, שנה אחרי שנה, מה שכתה=בו בחמישה עשר באפריל.
• ומצאת? – הפעם אב בית הדין התבונן בשעונו בדאגה . הבחינה נמשכה הרבה  מעבר לזמן הקצוב לה. מזכיר בית הדין פתח את הדלת מדי רבע שעה כמבקש לרמוז לדיינים: רבותי.תזדרזו.
• מצאתי ולא בנקל, בחמישה עשר באפריל 1597 , שנת שנ"ז, כלומר בדיוק מאה שנים לאחר חטיפת הילדים מהכיכר בליסבון והטבלתם. כמעט שהתייאשתי ואז לפתע מנצנץ לעברי  פרוטוקול של חקירה ומשפט וכותרתו:  פרשת המלאך המשחית.

כדי לקצר אומר לכם שחוקרי האינקוויזיציה בעיר פורטו עמדו בפני  התפתחות חמורה. הם ידעו שבראשון לספטמבר , בעשירי בו ובחמישה עשר באפריל האנוסים נוהגים מנהגים יהודיים. הכמרים הפעילו מלשינים  שסיפקו להם שמות של חשודים . במועדים האלה הם פשטו על הבתים שלהם  כדי ללכוד אותם בשעת מעשה. במשך שנים אחדות העסק פעל בהצלחה. אבל משנת 1590 ואילך משנת ש"נ , העסקים השתבשו.  לא הצליחו ללכוד אפילו אדם אחד. בתחילה הם הענישו את המלשינים. אחר כך הסתננו שמועות על המלאך של האנוסים. איש בגלימה שחורה ובמסכה שבא בסתר ומזהיר את האנוסים שהאינקוויזיציה עוקבת אחריהם ומצווה עליהם  להיזהר,  לנסוע למקום שאין מכירים אותם , ושלא יצומו ושיאכלו לחם ולא ינקו את הבתים. ואם  שאלו אותו מי אתה? תשובתו הייתה:  המלאך השומר מכל רע. הדבר הביא לכך שלאינקוויזיציה בפורטו לא הייתה עבודה. הכמרים והנזירים חשדו איש ברעהו. אך המלאך לא התגלה. שנים אחדות פסקו ההלשנות. עד שבשנת שמ"ט לכדו אנשי האינקוויזיציה עשרה מבוגרים ושני ילדים בני משפחות מחותנות לופז וגומז. האנשים  התאספו יחד במרתף של בית מסחר. החוקרים לא מצאו לחם על השולחנות אלא תפוחי אדמה וביצים קשות ובשר צלוי והרבה אדום. שמעו אותם שרים שירים על ארץ מצרים והר סיני. כך בדיוק  מצאתי כתוב ביומני האינקוויזיציה. כל האסורים נלקחו לחקירה. עינו אותם.שברו את רוחם. הם הודו כי אכן הינם  יהודים בסתר, אף כי בגלוי נהגו  כקתולים. פחד גדול נפל על האנוסים בעיר שמא הנחקרים ימסרו שמות של יהודים בסתר אחרים.

 שבוע או שבועיים לאחר שנתפסו, לא הצלחתי לפענח את התאריך, בחצות הליל  הופיע בבית הסוהר מזכירו הבכיר של הקרדינל של פורטו ועימו קבוצה של חיילים. הוא מסר לאחראי על בית הסוהר צו מראש האינקוויזיציה בפורטוגל המורה למסור את כל האסירים  למזכיר הקרדינל.כדי להעבירם  תחת משמר  לחקירה בליסבון.  המזכיר גילה לאחראים כי ראש האינקוויזיציה חושד בנזירים מפורטו שאחד מהם או יותר הוא מן האנוסים ועוזר להם. מס=זכיר הקרדינל  נטל איתו גם את כל הפרוטוקולים של החקירה וההודאות של הנאשמים.

כדי לקצר אומר שהמתחזה למזכיר הוציא מן הכלא את כל האסירים, הביא אותם לנמל פורטו ושם הם עלו בחשאי על אוניה והפליגו להולנד. וגם לאנוסים בעיר רווח, בינתיים.

התקשורת באותם ימים לא הייתה משובחת ובכל זאת כעבור חודש ימים  התגלתה השערורייה. ראש האינקוויזיציה בפורטו חשש מאוד מתוצאות החקירה בליסבון. הוא נסע לראש האינקוויזיציה בליסבון לבדוק את הממצאים שהועלו בחקירת האסירים. האם הם יודעים מי מאנשיו הוא הבוגד. האנז'לו של 'הנוצרים החדשים'  ואז התבררה לו החרפה.

המזכיר של הקרדינל נעצר מייד וגם עונה, אבל הצליח  להוכיח כי הוא אינו הבוגד. איך וכיצד הצליחו לבסוף לתפוס את המלאך השומר מכל רע, את דייגו טרוויניו אין הפרוטוקול מגלה. האינקוויזיציה נהגה תמיד להסתיר את מקור הידיעות שלה ולכסות על השערוריות שלה עצמה.  דייגו טרוויניו היה המזכיר השני של הקרדינל.  אדם צנוע, ולכאורה קתולי נאמן. הם עינו אותו בכל כלי המשחית שלהם.  אבל הוא לא גילה את סודותיו ולא הסגיר את שותפיו ועוזריו.  אני מניח כי החשד התעורר כשהתברר להם  שבזמן המאסרים נשלח על ידי הקרדינל בשליחות לחצר המלוכה ולכן לא היה בידו להזהיר את החשודים. כך מצאתי כתוב בהערה בפרוטוקול. דה אנז'לו השם יקום דמו  הועלה על המוקד בחמישה עשר באפריל ולפי האמור בפרוטוקול יתכן שכבר היה מת. 

הדיינים שתקו.

רפאל בן מנואל גומז  המשיך לדבר – ובאותו רגע החלטתי לחזור ולהיות יהודי.

• כבודו – פנה אליו אב בית הדין בפנים מחייכות – אמר  שהוא נשוי. היכן האישה? 
• מחכה בחוץ שאסיים. אמרו לי שהיא הבאה בתור.
• והיכן תגורו?
• כאן בירושלים
• יקבעו לך במזכירות  מועד  למילה ולטבילה.
• ובאשר למועד הפסח- שאל רפאל ופניו רציניות-   האם להשלים את  התשובה? 
• לך לשלום-  אמרו השלושה כאיש אחד-  אחינו אתה

הרבה ימי ראש השנה כבר עברו וחלפו ביעף מאז אותו יום דין, וכבר חדל להוגיע את מוחו בנסיון להיזכר על מה ולמה מצא את עצמו באותו בוקר מחוץ להיכל הישיבה לפתע-פתאום, כסא מתקפל בידו האחת ומחזור לוין-אפשטיין אשכנז לראש השנה, קטן כסידור ובכריכה ירוקה – בידו השנייה.

הוא היה ילד. רק בעוד חצי שנה, באביב, ימלאו לו שתים עשרה שנה. לידו עמד אחיו הצעיר ממנו, אף הוא אוחז בידיו כסא קטן ומחזור קטן בכריכה חומה.

הם נעצרו, השתהו על עומדם רגע או שניים או יותר, מסתכלים בדומיה איש באחיו. אחר-כך בהו נכחם בבחורים המאחרים הבאים מן הרחוב ונעלמים במבואה של הבניין, מדלגים על המדרגות בדרך אל הרינה ואל התפילה.

ממקום עומדם שמעו את ה'אמן' הבוקע ומתגלגל ממאות גרונות… אבל לא, באמת אין הוא זוכר כל זאת. הוא משער שכך היו הדברים. כמו בשנה שלפני כן. הרי לא היתה זאת הפעם הראשונה שבאו הוא ואחיו להתפלל בישיבה הגדולה בראש השנה, וגם ביום הכיפורים.

אבל למה לא בשנה ההיא?

*

הרחוב הקטן של הישיבה היה שקט באותו בוקר זך. האוויר הצלול צונן. השמש התנהלה לאטה מן המזרח, נאבקת בענני הסתיו שניסו להעלים את קרניה; ומחוץ לכותל המזרח, מבעד החלונות, השקיפו צמרות הברושים התמירים הישר אל ראשי הישיבה, היושבים כשפניהם אל המתפללים.

גם זאת אינו זוכר. כל אותו בוקר נמחק לחלוטין מזיכרונו, פרט לעובדה אחת: הוא ואחיו יצאו מן ההיכל בעיצומה של תפילת שחרית וירדו לרחוב.

תמונות שכאלה ועוד אחרות, כמו תקיעת השופר ותפילת המוסף – טבועות עמוק-עמוק בנשמתו, אף כי בוודאות גמורה לא מאותו בוקר של יום ראשון של ראש השנה.

מה אירע? הרי רק לפני כרבע-שעה הציבו את הכיסאות המתקפלים באחת ה'קרחות' שבין טורי הספסלים והסטנדרים; בוודאי שפתחו את המחזורים ולבטח אמרו עם הציבור פסוקי-דזמרה – אז מתי בדיוק סגרו את המחזורים, קיפלו את הכיסאות וירדו במדרגות אל הרחוב? האם הקדים למעשה מילה או שתיים עם אחיו? האם מעשה הנטישה היה פתאומי, או שמא התפתח אט-אט? כל זאת אינו יודע ולא יידע לעולם.

*

באותו בוקר, לבושים היו בבגדי חג נקיים ומגוהצים. הוא שתה קפה בחלב – כך מסתבר מן הנסיבות – אחיו גמע גמיעות מדודות מכוס קקאו, והם כרסמו עוגת לקח ריחנית כדי שיהיו מסוגלים להמשיך בתפילה עד אחרי חצות היום.

ואז שאלה אותם אמא: "נו, ילדים איפה אתם מתפללים?" והוא ענה: "מה השאלה, אמא? כמו תמיד בראש השנה: בישיבה". בשכונה שלהם היו הרבה ישיבות, בתי כנסיות ובתי מדרש, אבל כשהוא אמר "בישיבה" – ידעה אמו בדיוק למה הוא מתכוון.

ובכל זאת ניסתה לדבר על לבו: "אולי תלכו הפעם עם סבא?"

"לא" – הוא אמר בהחלטיות של קטן היודע את אשר שלפניו ועומד בביטחון גמור על שלו. הסבא הזה, שגר איתם באותה דירה, היה בעל תפילה משובח שקולו ערב והילדים אהבו אותו מאוד. אבל ללכת להתפלל אתו בראש השנה? זה בהחלט עניין שאין הדעת סובלת. וכי איך אפשר להתפלל בימים הנוראים שלא בישיבה הגדולה? ועוד אצל החסידים?

את כל המהלך, ההצעה והדחייה המנומקת הוא יצר בראשו מסברה, לא מתוך ידיעה. אבל ברור לו, כאותו קיטל שאבי-אמו עטה על גופו, שכך היו הדברים. כל אפשרות אחרת אינה סבירה בעליל. מה עוד שבאותה שנה – ואת זה הוא כן זוכר – הוזמן סבא, הרב החסיד, לעבור לפני העמוד בימים הנוראים בבית הכנסת הגדול של עדת חסידים בשכונה הסמוכה לביתם.

אמא לא התעקשה.. הרי  נפלו על צווארה , נשקו לה על לחייה ובירכו בהתרגשות:  שנה טובה אמא. שתהיי בריאה וחזקה. אחותם הקטנה,  הוא מניח, עוד נמה על יצועה. והם הלכו לישיבה להתפלל  כבכל שנה.

אבל למה זה התייצבו לפתע באותו בוקר בדלת ביתם? מה הסביר הילד לאמו ומה אמרה לו? האם התבייש להודות בפניה שצדקה ממנו כשהציעה לו ללכת להתפלל עם סבא? כל זאת נמחק מזיכרונו, ושמא לא נטבע בו כלל.

*

הם הגיעו באותו בוקר לישיבה. רבים הכירו אותם, את שני האחים. הם התגוררו באותו רחוב, ממש בקצהו המזרחי. מאז ידעו להחזיק סידור ביד, נלוו הוא ואחיו לאביהם לתפילות הימים הנוראים בישיבה. הם אמנם לא ידעו אז מה החילוק בין 'בעל-הבית' ל'ישיבה-מאן', אבל גם הם, חרף גילם הרך, לא היו מסוגלים לדמיין איך יתפללו בראש השנה שלא בישיבה. וראיה לדבר: כל אותם האורחים הרבים שבאו במיוחד לישיבה לימים הנוראים, ומהם אף שהגיעו מעיר אחרת.

האמת צריכה להיאמר, כי התקיעות בשופר בישיבה לא היו מן החדות והצלולות מסוגן, וכבר שמעו וראו הילדים כיצד בעל-התוקע החשוב הזה מתאמץ ומתנשם וחוזר ומנסה לנשוף בשופר הסרבן, עד אשר התשר"ת והתש"ת והתר"ת הבשילו. ואולם קריאת התורה בראש השנה וביום הכיפורים היתה חגיגה גדולה. הם מעולם לא שמעו את קריאת התורה בהיכל הישיבה, ולא הם בלבד. חלק זה של עבודת ראש-השנה ויום הכיפורים היה בישיבה עסק ארוך ומסובך. ולא חלילה הקריאה עצמה כהרי ה'מי-שבירך' הרבים לקרואים, לבעל המפטיר, לראשי הישיבה ולמשפחותיהם, לאורחים החשובים ולנדיבים שמעבר לים. ועל כן נהגו בחורים מבוגרים, אברכים חשובים ואורחים מנהג נאה של 'בית שני' לקריאה בתורה. הם יצאו מן האולם עוד לפני הוצאת ספר-התורה והלכו להם לבתים פרטיים, לשטיבלאך או לתלמוד-תורה סמוך, לקרוא שם את קריאת היום בינם לבין עצמם; וכך גם זכו לעלות לתורה, שהרי זהו עניין גדול ויש המוכנים לנדב כסף רב כדי לזכות בעלייה ב'זה יום הדין'.

הוא זוכר היטב כיצד כיבדו אותו בגלילת ספר-התורה ואת אחיו בהלבשת הנביא בשלמת הקטיפה, ועוד זוכר הוא כי הקוראים ב'בית שני' השלימו את הקריאה לפני שזו הסתיימה באולם הישיבה, וכיוון שלפני התקיעות ממילא הוכרזה הפסקה, באה כל החבורה ואביו בראש  לביתם ל'קידוש' שאמו ערכה, בשפע ובכבוד שהיתה דיה לא למשפחתו הקרובה של הילד בלבד אלא גם לכל האורחים.

ואם-כן, למה נחפזו הוא ואחיו באותו בוקר, על ספה של השנה החדשה, לעזוב את הישיבה? למה לא המתינו לצפות בבעל-התוקע מנער את שופרו ומנגב בשרוול הרחב של הקיטל את הזיעה הניגרת ממצחו? למה לא הלכו לקבל גלילה ב'בית שני' ולא האזינו למוסף המרטיט יוצא מפורש ומרגש מפיו של מי שהיה חברו ללימודים בישיבה של אביהם?

*

עתה, כשהוא כותב את הדברים האלה – ולא רק עכשיו אלא בכל פעם שהדבר עולה בדעתו – ברי לו שהוא ואחיו לא יכלו שאת את כל החוויות האלה בהן הורגלו. לא יכלו לשאת את המבטים ששילחו לעברם הבחורים והרבנים. לא יכלו להיכנס לבדם, בטליתותיהם הקטנות, אל שורות הכהנים המברכים את העם.

עם אביהם היה הדבר אפשרי. אבא הרי היה מבחירי הישיבה וה'כולל' שעל ידה. הוא גם היה המנהל – המתנדב של 'אוצר הספרים'. הישיבה היתה כמעט עניין משפחתי בבית אבא – גם אחיו למדו בישיבה הזאת. לאחר שלוש שנים בכולל, והוא אברך נשוי, פנה אבא הצטרף לעסק המשפחתי – אבל בעצם לא עזב את הישיבה, לא סר מאורחותיה, ורבניה, ובמיוחד המשגיח זצ"ל, ליוו אותו בכל הליכותיו. והוא גם הקפיד לבוא ולהתפלל בישיבה בימים הנוראים, שהרי איך אפשר בימי הרת עולם להתפלל סתם עם 'בעלי בתים'.

אבא שלהם נפטר בפתע-פתאום, בדמי ימיו, פחות מחמישה חודשים לפני אותו בוקר. כמו ילדים, הם למדו להסכין עם יתמותם, אבל באותו בוקר נאה של ראש השנה – הכתה בהם המכה שנית.

*

ובעיני רוחו הוא רואה איך סבא שלהם, בעל 'המוסף' בבית-הכנסת הגדול והיפה של החסידים, קם ממקומו בראותו אותם נכנסים בעד הדלת, מהססים ונבוכים.

והוא לא שאל אותם דבר. רק הושיב אותם לידו, להמתיק להם את הגלות.