סברס

הם התנשקו בלהט. הסיפור סבר שנאה יותר לכתוב כי התנשקו כדרך  אנשים מבוגרים. אבל הסופר נסער. הוא כבר שכח טעמה של נשיקת שלהבת והנשיקה הסעירה אותו. הסיפור חשש שמא הסופר יכנה אותה תאוותנית ועל כן וויתר לסופר. וזה שמע אנחות ואנקות וראה אותה ואותו ורצה להמשיך ולהציץ ולכתוב.

אבל הסיפור שוב עצר בעדו והשבית את שמחתו עד שהגיב בנרגנות . הרי היה בהול להמשיך ולרקום את מעללי הזוג בלילה ההוא ולתת פורקן לדמיונו. המגע הפיזי שיצר כמו יש מאין ריגש אותו . הוא סירב לצאת מן המיטה ההיא. וכבר ידע מה יהיה בסופו של הסיפור. אבל לזה היו כוונות אחרת. והוא המתוחכם מיוצרו וסבר שהסופר הוא זקן אשמאי, מציצן מתוסכל, ולכן אינו מתעלה לרדת לסוף דעתו של הסיפור. אלא נגרר אחרי רייטינג ומנסה לדרדר את יצירתו לרמה הממוצעת של הלקטורים ופותח מיד כפי שאמרה בת העלייה השנייה 'בגועל נפש'.

ההשראה נחה עלי. אני מפליא לכתוב- החמיא הסופר לעצמו ולכן לא הבין כי המשפטים הבאים כבר לא היו משלו.

היא דחסה את שפתיה אל פיו ומלמלה – תודה. אבל על מה?

 – על חוש הריח שלך.

–  אתה שוביניסט חזיר ורשע. ואיך אני?

הוא ליחך עמוקות את מורד צווארה ואמר – חי נפשי. את טעימה מאוד.

הסיפור לא וויתר לסופר אלא גבר עליו ודעתו התיישבה בו כשחש שהוא מושל ברוחו, לוכד את השור בקרניו ומנהיג אותו הישר אל הפגישה השלישית.

***

הוא שיווה לשתי המילים הללו ארשת אדישה . אבל באמת היה נסער. ולכן נחפז להשתחרר מאסוריו וכאשר המטוס השלים את נסיקתו ושיוטו התייצב והסימונים, להדק חגורות ולהישאר ישובים, כבו, הגיח ממושבו . אומנם לא היה יחיד בקימה החפוזה. הנוסעים והצוות החלו, כדרכם של אחינו בני ישראל מימים ימימה במטוס יהודי, לגדוש את המעברים. אבל הוא הקדים את כולם. ודווקא משום כך התאמץ לא להסגיר את הפתעתו בלכתו אל האישה. היא לא קמה ממקומה ליד החלון, שני המושבים האחרים בשורה היו ריקים. הוא לא התיישב על אחד מהם אלא עמד, במעבר כופף ראשו לעומתה, מייחל אבל גם חושש מהרגע שתפנה פניה אליו. וזה לא קרה. בעיניים עצומות לא יכלה לשית את לבה אל דמותו . ובראשו חלפה מחשבה. אני טועה .זאת בטח לא היא. אני טועה? לא איני טועה. כן זאת היא. או אז פניה פנו לעברו עיניה נפקחו ואחר מבט אחד בהו בעננים.

***

פגישה אקראית בין זכר ונקבה שלא ראו זה את זה כמעט ארבעים שנה היא לכאורה תקלה סטטיסטית. היא הייתה אפשרית ואפילו רווחת בסרטים של פעם שעניינם אהבה נושנה שהתחדשה. אבל הבואינג 733 לא המריא מאולפן של מטרו, גולדווין, מאייר ואהבה נושנה דרכה לדעוך מחמת אהבות חדשות, לכן צדק הסופר כשהתקומם על הגולם שקם על יוצרו וטען נגד הסיפור שהפגישה הזאת, האקראית והבלתי סבירה בעליל, אינה פתיחה ראויה לסיפור שמחברו לא נולד בקולומביה. הסופר סלד מהזיות, מסיפורים בלתי אפשריים. וכל בניין שבנה יצק על תשתית של עובדות ולא על פנטזיות. נשיקות ידע מספרים שקרא הינם כמו מסלול המראה של מטוסי סילון, קצרים ומסתיימים בחטף ומטוסים אינם מחדשים אהבות ישנות. ואולם הסיפור עמד על שלו בתוקף. בלי הטיסה הזאת לא יהיה סיפור והרי הכזב הוא מיטב השיר והסיפור.

הליכה לבטן המטוסים היוצאים מנמל התעופה בן גוריון ומציאת מקום הישיבה במחלקת התיירות ההמונית והצפופה, אלה עניינים שראוי להשלימם במהירות, וכשנדחסים בטורים של טיילים מחוסרי סבלנות שמנופפים מעל ראשיהם, כתרנגולים לכפרות, בתיקים גדולים ודוחפים את אלה שלפניהם אין פנאי להיכרויות. ואם יש ונתקלים, תוך כדי הידחקות, בפרצופים מוכרים הרי בדרך כלל מתעלמים מהם, שלא לשים מכשול בפני כל האחרים. אלא שדווקא הטיסה הזאת לא הייתה עמוסה יתר על המידה והוא זיהה אותה כשעברה על פניו ובידיה תיק עור בגוון של חום בהיר. העיניים הירוקות הסגירו אותה. וגם העיצוב הנמרי שלהן. שיערה נותר כשהיה נערי אבל הערמונים, שפעם הבהיקו באדמוניותם, המירו, לאחר שקמלו, את צבעם באפרוריותם של שנים שחולפות מהר מדי.

הסופר התקשה להלביש מילים על תגובתו הראשונית של האיש כשראה אותה חולפת על פניו ונעלמת בעמקי המטוס. האם ליבו החסיר פעימה? או שמא חוורו פניו?ואולי דווקא האדימו? והוא השאיר פרט זה בלתי כתוב. הסיפור דילג על הדילמות הללו. וכשנעלמה האישה מעל פניו אל פנים המטוס, ניסה האיש המופתע לשלוף מתאי הזיכרון את פניה מקדם, טרם שכדרך כל בשר עלו קמטים בלחייה וחספסו את חלקת צווארה וצרו בו צורות . הוא זכר אותם ענוגים וצחים. גם קלט בחטף שגופה איבד את קלילות העלמה או שמא האשם אינו בבשר שהעלו עליו משמני השנים אלא המעיל הכבד.

בנסותו לעורר את תשומת לבה שוב נחמץ ליבו על הקמטים שהזדחלו מקצות שפתיה, נקוו בזוויות עיניה וקימטו את צוואר הברבור. ובכל זאת לאחר שכבר נחלצה מהמעיל הכבד שוב נתגלו עלומיה. ואז גם נתקלו בו עיניה.

הסופר ניסה להתעלם מן המילה שהפתיעה אותו . זהו גילוי נמהר מדי – סבר- ואינו יאה להיאמר בפגישה מקרית לאחר שנים רבות. אבל הסיפור העמיק ממנו לראות שהציגה את אלמנותה ללא שמץ של מסכנות. ועלה על דעתו שרצתה שידע . שהרי לא שאל אותה בדבר מצבה – הייתי עכשיו שלושה חדשים בארץ ואני חוזרת הביתה.

הוא שתק. לא היה לו מה לומר.

אבל הוא רצה לעמוד נכחה. שתגביה את פניה אליו. אם היה מתיישב לידה היה עליו להתאמץ כדי לבחון את פניה. יופייה לא פג ואולם הרבה עשתה לה הקוסמטיקה והאיפור שהדגיש את תווי פניה.

הוא ציפה שתשאל על מה ירצה והיכן אבל היא החמיצה את פניה לעברו. והוא שב למקומו. אחרי הארוחה היא עמדה מולו .

הוא קם ממקומו והיא אחזה בו והובילה אותו לעבר ירכתי המטוס. וכיוון שעדין לא הגיעה שעת תפילה הניחו להם המתפללים בכוח לעמוד זה מול זה ולהשתאות.

לרגע רצה לשאול אותה מה עבר עליה. אבל דחה זאת כדי שלא תסיק שהיא מעוררת בו עניין. משהו עמד בין שניהם. ענן העיב. זיכרון העיק . משפט אחד שאמרה ולא יספה.

***

הוא נזכר בפגישה השנייה. האם גם היא זוכרת? סוף שבוע מטעם החברה להגנת הטבע. הוא בא מלווה בחברתו דאז. היא באה בגפה. לא שחסרו לה מחזרים. לכן נדמה היה לו, או שרצה לדמות, כי היא מנסה להתקרב אליו. אבל הוא היה צמוד לחברתו. מאוחר יותר כשהחבורה יצאה לסייר בשטח נותרו שניהם לבדם. לא ממש. שכן החבורה פסעה בעקבות המדריך. ובאחת הפעמים כשמהמורה צצה בדרכם אחזה בידו ולאורך כל הדרך לא משה ידה מתוך ידו ונראו למי שראה אותם כמו זוג .

עכשיו ניסה להיזכר באותה שעה ארוכה שהילכו בשולי החבורה, קרובים זה לזאת. אבל המשפט בן ארבע המילים חצץ ביניהם. הסופר טען שאילו היה מחבק אותה מתחת לאחד העצים לא הייתה דוחה את נשיקתו. אבל הסיפור סלד מתאוות הסופר לנשיקות רטובות. דומה היה לו כי הוא ייחל לשמוע ממנה התנצלות והיא ציפתה שיחזור על הצעתו מהפגישה הראשונה. ואז כשהטיול תם והם חזרו לבית המלון הקטן והוא חיפש את חברתו הזנוחה, שבה אליו והזמינה אותו למסיבת יום ההולדת שלה.

בירכתי המטוס. התחוור לו שגם היא זוכרת.

ממבע פניה הוא לא למד אם גם היא לא שכחה. נראה היה לו שכן.

***

במשך הטיסה רצה להציע לה משהו. אבל נרתע.

הפגישה הראשונה אכן הסתיימה בכי רע. הסופר החליט להשתעשע ולתאר פגישה מלפני כמה דורות בשפת העכשיו כאילו הייתה אך תמול שלשום. הסיפור ניסה למנוע זאת בטענה שהסופר אינו בקיא בכל מכמני עגת הדור הזה. אבל וויתר לו. אם הוא רוצה לעשות מעצמו לעג וקלס שיעשה. והרי עיקר הסיפור עוד לפניו. והסופר הכתיב: הדייט הדפוק כאילו, הסתיים על הפנים. איזה עצבים. פשלה ענקית. תכלס, בא לאסוף אותה מביתה. היא התעקשה שהזקנים יראו אותו. בימים ההם הבחורות עוד התגוררו אצל ההורים, והבנות התחשבו במה שהזקנים אמרו להן. והוא הפסיכי הסכים. גם לא התחתך במיוחד. סמך על 'סמוך' וכמו סתום בלחץ צץ בסלון הגדול בבגדים פשוטים. הישר מהעבודה. גם השקיע בדייט כאילו לא ראה נקבה מעולם. לא היה מאלה שמקמצנים על כל גרוש אף שאין להם אותו על התחת . והזמין שולחן במסעדה וקנה כרטיסים להצגה. אבל לא הייתה לו מכונית. ולכן נראה בעיני הוריה כבלתי מתאים בהחלט. ואף על פי כן הוא הגולם הגמור חשב שהולך לו עשר. יעני הרגיש לו שהדייט מתקדם בזולה. אפילו שההצגה הייתה מחורבנת. אבל הקטע בסוף ליד הדלת בביתה היה ממש נפילה. לא בגלל שהטריד אותה מינית, אלא בגלל מה שהחתיכה, שבאמת הייתה יפה לאללה, או שככה הברנש חשב שהיא, אמרה לברנש המסכן. כולה ארבע מילים שדפקו לו זבנג של פטיש 5 ק"ג בראש המסכן שלו והוא קיפל את הזנב וזחל חזרה על הג'נטים.

***

במטוס הם לא ערכו טקס פרידה רשמי. אבל ליד מסוע המזוודות הם חיפשו זה את זאת. הוא אמר, בלי ששלט על עצמו – מה דעתך לצאת אתי לארוחת הערב?

היא נכתיבה לו את כתובת דירתה ומשום שמלונו היה בחלק אחר של העיר פנו איש איש לדרכו.

***

השמש עוד לא עלתה כאשר התעורר. קם בזהירות שלא להעיר אותה. יצא מחדר המיטות והתיישב בכורסה בסלון. ושוב חיטט בזיכרון הפגישה השנייה. לא זכר על מה דיברו. אבל בוודאות לא על המכה שחטף בפגישה הראשונה. באחד מעיקולי הדרך היא התיישבה על גזע עץ ישן וכרות וסימנה לו לשבת לידה. הוא נעתר וחש את חום גופה קורן אליו.

האומנם בהתיישבה בעיקול הדרך החזירה לו את היוזמה? אילו רק הייתה אומרת משהו ולא מסתפקת במה שהוא פירש כמחווה סתמית . אבל היא לא אמרה דבר. לכן קם ממקומו ואמר לה. בואי נמשיך.

אמש הוא לא קם ממקומו. אבל הוא הלך אתה ואחר כך בא אליה .

ואז לראשונה, נישק אותה. והסופר התרגש מאוד. גם היא .

***

היא עמדה מולו בכותונת הלילה . הלילה היטיב עמה. נראתה צעירה מגילה. עיניה זהרו. הקמטים החווירו.

עכשיו הוא כבר עמד קרוב מאוד אליה. נשם אותה. נמשך אליה. הוא החזיק בתיק שלו. המזוודה הייתה במלון.

הסופר היה מאושר. כמעט יצא מגדרו. הוא אהב את הסיפור. היה בו כל מה שחשק בן הדור שגדל על הפי אנד. ועכשיו שמע צללי נבל. שקשוק כנפי מלאכים. הוא היה מאושר כשהחל לכתוב ושמע את המרש הידוע של מנדלסון מתגלגל אליו וממלא אותו תחושה של עונג

אבל אז הסיפור השתלט על הסיום וסילק את הסופר.

והלך לו. וברחוב של בוקר בעיר גדולה, בעודו מנסה ללא הצלחה לצוד טקסי אמר לעצמו: אוח אוח כמה מתחשק לי עכשיו סברס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *