חלק א'
נשמתי עמוקות. חזרתי להיות בשר ודם. עד לפני דקה או שתיים הייתי רובוט. פעלתי כמו מכונה וכאילו ללא מחשבה, אלא על פי תוכנית שהושתלה אי שם בקרבי. ועל כן ברגע הראשון לשובי לחברת בני אנוש לא חשתי בעייפות הרבה שמדרך הטבע הייתה צריכה ללפות אתי כמו צבת בעל זרועות ענק. ורק כאשר פשטתי מעלי את המדים הירוקים והשלכתי אותם אל הסל הגדול שבפינה, החלה לאות פושטת בי. אלא שלא כתמיד, שלאחר ניתוח מסובך אני נותר מתוח ומודאג לגורלו של מי שחיטטתי בקרביו, הפעם לא רק שלא דאגתי אלא שעול כבד ירד מעלי. וכך בעת ובעונה אחת הייתי עייף עד מוות ועם זאת גם חופשי ומשוחרר.
ואכן בצאתי מהחדר והבגדים עודם עלי לא הפניתי מבט לעבר האיש שהצוות רכן מעליו, משלים את המלאכה, תופר את התפרים האחרונים, מנתק כמה מן הצינורות ומחבר אחרים במקומם. יצאתי מהחדר הקר הזה שמנורות גדולות האירו כל פינה שבו, בטרם נדם התקתוק החד גוני של המכשירים, והמפוחים עוד פעמו והמוניטורים עוד צפצפו. אבל מבחינתי המשימה תמה. סיימתי את חלקי. התפקיד שהטלתי על עצמי תם וכלל לא עניין אותי אם גם נשלם. לא פניתי לדבר עם הקרובים. אחת היא לי אם מישהו מהם ממתין לשמוע את מה שצריך המנתח לומר להם לאחר שעות המתנה כל כך ממושכות, או שמא איש מהם לא טרח לבוא. גם זאת הותרתי לסגני המלומד. בכל ניתוח אחר אני נוהג לומר לבני המשפחה העטים עלי : תמשיכו להתפלל. עד כה נראה שהתפילות עזרו. אבל עדיין יש צורך להתפלל. ואילו למשפחות שסברם מעיד עליהן שאין זה מדרכם להתפלל אני אומר: את שלנו עשינו. והמצב יציב.עוד מוקדם להעריך הערכות. אין סיבה שהמהלך התקין לא יימשך. אבל לעולם אין לדעת.
הגוף, מי כמוני יודע, הוא מכונה שלא תמיד פועלת לפי התוכניות. אבל האם יש משהו שכן פועל לפי תוכנית? לפני כל ניתוח אני מכין תוכנית. אבל רק לאחר ככלות הכל מתברר לי אם התוכנית אכן הוצאה לפועל כמתוכנן. והיה והתוכנית נכשלת במי האשם בחולה או במנתח או שמא בתוכנית ? ובכלל מה זאת תוכנית? האם היא דרך פעולה שאין בלתה או שמא אינה אלא מבחן שאנו מעמידים בו את עצמנו?
בשעת הניתוח אני הופך להיות התוכנה של התוכנית. תוכנה חפה מכל רגש. מזוככת מכל מחשבה. מהלך שכל העולם הגדול כולו אינו קיים לגביו ורק אותו גוף שהתוכנית למדה להכיר וקרבו וכרעיו היא פועלת את פעולתה. והיא גם יודעת כי הבלתי צפוי הוא מה שבאמת צפוי וערוכה לאבחן אותו עד בטרם יופיע בעליל. ואז אני עושה כל מה שהתוכנית מורה לי הרובוט.
אני שב להיות בן אנוש כאשר אני מסיר מעלי את הכובע הירוק, ואת הכפפות. רק אז אני מתחיל להרהר בחולה כבן אנוש ולא כמצבור של איברים שבתוכו נברתי אלא כמי שנמסר בידי לרפאותו. אבל עכשיו במקרה הזה, בניתוח הזה שהסתיים, לא עלה בי אפילו בדל הרהור של דאגה או הזדהות עם ועל בעליו של הלב השבור שתיקנתי. אחת הוא לי מה יהיה על המנותח שזה עתה ניסיתי לשלוף מעברי פי פחת. האם יחיה ? האם ימות? האם בקצו או לא בקצו? אני את שלי עשיתי. התוכנית הייתה מושלמת ושום רופא לא היה מכין תוכנית טובה יותרה וגם לא מוציא אותה לפועל בהצלחה שכזאת.
אבל אז אחזה בי לרגע בושה. אדישותי לגורל המנותח הכעיסה אותי. בזתי לעצמי על ששמחתי בהצלחת התוכנית ולא בהצלת המנותח. נזכרתי במה שאמר פעם רבי ישראל מסלנט בשעה של חשבון נפש כי בן האדם גר עם עצמו שבעים שנה ובכל זאת אינו מכיר את עצמו. וגם אני לא הכרתי באותו רגע את עצמי, אף כי לא הופתעתי כלל. אבל המבוכה נמשכה רק רגע אחד. כי מייד אמרתי לעצמי : התחת אלוקים אתה? אתה חותך בבשר אבל אינך חותך חיים לכל חי. אני אמנם מומחה למחלות לב אבל הקדוש ברוך הוא הרופא לשבורי לב, ולא אני. מעתה ואילך האיש אינו באחריותי. ומי שנותן חיים לכל חי הוא אשר יחתוך את גורלו לשבט ולחסד. אני יצרתי את התנאים שאם יזכה בחיים לא יהיה בכך משום נס שמעל לטבע ואם לא יחיה הרי אף זה מדרכה של הרפואה.
עליכם לדעת וזהו לב העניין כי לפני שזיהיתי אותו, רציתי להיות המנתח. זה היה אמנם ניתוח עם סיכונים רבים. אבל דווקא בשל כך חשקתי להיות המנתח. כמו כל רופא גם אני שואף לחולל פלאות. ניתוח כל כך קשה לאדם כל כך חולה ראוי בהחלט ראוי למאמר מדעי שיעורר הדים ויוסיף יוקרה. יודעים אתם למה טוב שברופאים לגיהינום? דווקא בשל כך. יותר משאנו רוצים לרפא אנו חושקים בתהילה.
הוא לא היה בן עירי. מעולם לא אושפז בבית החולים הזה. הגיע להתייעצות דחופה, משום שיעצו לו לפנות אלי. עכשיו ציפה למוצא פי. הוא ידע כמוני שמצבו בכי רע. איש זקן. אילו היה אבי חי היה בוודאי בן גילו. בעברו של זה כמה אירועי לב לא קלים שהותירו בלבו צלקות, וגם החליפו לו כלי דם סתומים. אבל עכשיו נסתם המסתם המכונה האורטאלי, זאת הבוכנה היושבת בלב בפתחו של העורק הראשי וכשהיא נפתחת וננעלת היא מפעימה את הדם המחומצן בכוח מנוע הלב אל כל אברי הגוף ומעניקה להם את אנרגיית החיים. אמנם כדי להקשות עלי התיישנו עוד כמה ראשי איברים בגופו. אבל אין אני יכול לפורטם בפניכם כי רבים המה. והאיש, על אף מדאוביו ואולי דווקא בגינם, דבק בחיים בכל מאודו ובכל כספו וכאשר שמע עלי מיהר אלי לבקש עצה.
עוד בטרם בדקתי אותו ובעודי מעיין בסיכומי הרופאים ובתרשימי הבדיקות השונות שעבר וכבר שאל אותי, להבהיר לי לשם מה בא, אם לבצע את החלפת המסתם היבש והקמל בשיטת הצנתור שאינה מחייבת לפתוח את בית החזה שלו אלא רק לחדור אל לבו בצינור גמיש ולקבוע בתוך המסתם הרע חלופה מתאימה או כפי שהיו יעצו לו לעבור ניתוח המכונה זעיר פולשני – לפרסקופיה בשפת הרפואה ואולי הוא חייב להיות מנותח ניתוח לב פתוח ממש ? אחדים אמרו לו כי שיטת הצנתור טובה במיוחד לאנשים בגילו. שהרי יתכן שלא יעמוד בניתוח לב . ולכן רצה צנתור. עניין של מה בכך הבטיחו לו המתווכים למיניהם. וגם כמה רופאים בבית החולים בעירו המליצו על צנתור. אבל כששאל אותם מה הסיכויים להחלמה השיבו לו בגילך ובמצבך הסיכויים הם פיפטי פיפטי. והרי יודעים אתם כי מסימני העת החדשה אינם רק טיפולים חדשים, אלא גם זמירות חדשות. והרופאים חייבים לומר לחולה את האמת. את כל האמת ורק את האמת. ועל כן נאלצו להודות בפניו כי בצד הסיכויים יש גם סיכונים לרוב. וכי אינם רשאים להתחייב כי במהלך הטיפול לא יתרחשו התפתחויות בלתי צפויות. רפואה אינה מדע מדויק. והגוף, במיוחד של ישיש וחולה עלול שלא לשתף פעולה.
אחר כך אמר לו רופא אחר שלטובתו כדאי להיוועץ ברופא מעיר אחרת, שאולי הוא מאסכולה אחרת ויתכן שימליץ בכלל על תרופות חדשות.
לפני שזיהיתי אותו, לא ידעתי את שמו. לא שלא עיינתי במסמכים ששטח בפני. אבל מול עיני ריצדו הנתונים. אין זאת כי צודקים כל אותם המאשימים אותנו שאין אנו רואים לפנינו את האדם שמאחורי החולה אלא את המחלה והתסמינים. שאין אנו מתבוננים בעיניו של האדם אלא בניירות, בצילומים, ואחר כך במסך המחשב.
ואכן זאת עשיתי. והמסקנה הייתה בלתי נמנעת. דרך אחת ויחידה. לא צנתור. לא ניתוח זעיר פולשני ואין בכלל תרופות למצבך.
– אתה חייב לעבור ניתוח גדול . ניתוח לב פתוח– אמרתי לו.
– למה ? קולו היה גבוה , צרחני ולא נעים. לא הופתעתי. כזה הוא קולם של בני אדם ברגע שנמסר להם גזר דין קשה – למה לא צנתור ?
– אדוני הנכבד – עניתי לו – אפשר להחליף את המסתם בצנתור. אבל הבעיה שלך כפי שאני רואה בצילום ובתוצאות בדיקת המיפוי והאקו שלך היא שבשל המסתם הסתום נאלץ הלב לדחוס את הדם בעוצמה רבה ועקב כך העורק הראשי שלך התרחב מאוד. ויש לך מפרצת. כלומר העורק שהתרחב נהיה גם דק מאוד ובכל רגע הוא עלול להתבקע. אבל גם אם לא היה צורך להחליף לך פיסת עורק ראשי בצינור מלאכותי גם אז לא היו כלי הדם המסוידים שלך, נקטתי בכוונה מונח עממי זה כדי שלא להטריד אותו בתיאור מצבם של העורקים הסתומים והמודלקים, מאפשרים את העברת הצנתר נושא ראש המסתם החלופי. ובמקרים כאלה כאשר דוחפים את הצנתר בכוח עלול להיווצר קריש דם או להיגרם אירוע מוחי. תפקידי כרופא מחייב אותי- אמרתי לו להציג בפניך תמונה שלמה מבלי לעגל פינות או ליצור אשליות- ולכן ירדה האופציה של צנתור.
– ואם בכל זאת ? קולו של הזקן רעד
– אז זה רע מאוד.
– עד כדי כך?
– בהחלט- אמרתי
– אז מה עושים?
– ניתוח דחוף. מחליפים את המסתם. חותכים את אבי העורקים . מסירים ממנו את המפרצת כלומר את הקטע הרחב והדק ומטליאים אותו ואז אם הרופא יצליח ואם תפילותיך יתקבלו תסור מעליך הסכנה המיידית.
– וזה דחוף – הוא שאל ?
– מאוד- עניתי
– אני רוצה לשמוע חוות דעת נוספת – אמר האיש
– זכותך – עניתי . אבל תמהר . מפרצת היא כמו פצצה מתקתקת אם אתה מבין למה אני מתכוון
הוא לא ענה. גם לא קם ממיטת הבדיקה. ואני חזרתי והתבוננתי במסמכים. ועכשיו גם קראתי את מכתבי השחרור מבתי החולים שבהם אושפז לאחרונה והתפלאתי על אותם רופאים שהמליצו על צנתור. וגם רפרפתי על סיכומיה של העובדת הסוציאלית בבית החולים בדבר קורות חייו ומשפחתו. הרבה שנים עברו לא רק עליו אלא גם עלי. והנה עכשיו התחבר אצלי הכל. השם. והמראה. והזיכרונות. כבר שנים הרבה שלא ראיתי אותו. מאז הייתי נער. דברים השתנו לחלוטין. והוא נשתכח ממני. נותר רק הד עמום שנדחק אל שיפולי התודעה. אבל כנראה שלא. ודווקא עכשיו ובנסיבות המיוחדות הללו שוב התברר לי כי איבתי לא פגה והיא קיבלה אפילו תפנית מסוכנת. לפני שנים לא היה יום שלא קיללתי אותו בלבי ואיחלתי לו כל רע שרק אפשר. שנאתי אליו לא ידעה גבול. רציתי לנקום בו. אבל אז הייתי נער והאירועים עוד היו טריים וכואבים. והנה עכשיו הוא בידי. אני יכול לעשות בו כעולה על רוחי ואיש לא יוכל להאשימני. וזה אשר באמת החריד אותי. קומם את כל כולי. וכי אני פושע הבוגד בייעודי. איך יכולה מחשבה כזאת אפילו לחלוף בראשי? נו. אז שילך ממני. שיעזוב אותי לנפשי. שימצא לו רופא אחר. שילך למצנתר. ובכלל הוא לא ביקש ממני שאנתח אותו. רצה להתייעץ. אז יעצתי לו וטוב יעצתי. וכי אני מוכרח להיות מי שינתח אותו. החולה הוא שבוחר את החולה ולא הרופא בוחר בחולה. איני רוצה בכסף שלו.
האיש הרים את ראשו וניסה לקום מן המיטה אבל התקשה והוא גנח. עיניו הקטנות הצטמצמו לכדי שני חריצים.. זכרתי אותו בשיער שחור ומטופח. איש שקומתו בינונית, חסון , פניו אדמדמות. עיניים בהירות . והנה עכשיו שערו הלבין, פרצופו כמו נמעך וקמטים חרשו אותו לעומקו. הוא שכב חסר ישע על מיטת הבדיקה ואט אט התרומם. וכשישב רגליו לא נגעו בקרקע. כנראה שכנער לא הבחנתי עד כמה היה נמוך. בכוונה אמרתי לעצמי נמוך ולא קצר קומה. כי האיש הזה היה נמוך ומבחינתי כל כך קטן עד שפל המדרגה. ואם קודם רציתי לנתח אותו. להציל אותו. להכין תוכנית ניתוח חדשנית ואפילו מהפכנית. עכשיו פגה התלהבותי. במילים פשוטות אומר כי עבר לי החשק לנתח אותו. סירבתי להציל אותו ובאותה מידה גם לא סמכתי על עצמי שאוכל לנתח אותו בראש צלול, ביד בוטחת ומבלי לשנוא אותו.
הוא התבונן בי . עיניו הצרות נפתחו. הוא חש בלבטים שהתלבטתי ביני לבין עצמי אבל פירש אותם אחרת ממה שהיו באמת .
– אז אולי בכל זאת צנתור?
לא מיהרתי להשיב לו. והוא חזר ושאל: אולי בכל זאת צנתור ? כבר קבעו לי תור.
החלטתי להתעלל בו. – אתה מפחד מניתוח? אדוני
– כן . בהחלט. אני לא יכול לתאר את עצמי שוכב רדום בלי שליטה
– אבל גם בצנתור אין לך שליטה
– אבל אני ער
– ואם תהיה הסתבכות תוך כדי צנתור, והזהרתי אותך שהיא צפויה, האם לא עדיף שלא תדע
– שמה לא אדע ?
– שאפשר למות.
עכשיו היה תורו לשתוק. הפחד בעיניו גבר.
אבל גם אני נחרדתי. אולי אפילו יותר ממנו. כאילו אני עומד על פי תהום. אני משכנע אותו לעבור ניתוח. ואם ישתכנע פירוש הדבר, או ליתר דיוק יש סיכויים רבים, שאני אהיה המנתח. מילדותי חלמתי על נקמה. ועכשיו חייו נתונים בידי. ללא כל בעיה אוכל לגרום למותו ואיש לא יאשים אותי. עצם המחשבה שדבר כזה עלה על דעתי זעזעה אותי. אבל מחשבה כזאת עלתה בראשי. נקמה. נקמה. ותוך כדי מחשבה רעה אמרתי לעצמי. אם ימות בניתוח לא אוכל להרגיע את מצפוני. תמיד ינקר בי הספק שמא לא עשיתי הכל למענו. אם הייתי חושב על טובת עצמי. הייתי מחזק את ידיו לעשות צנתור. אבל כל ניסיוני רב השנים ויכולתי צעקו לא לצנתור . ניתוח. רק ניתוח גדול. קשה. מסובך. אומרים על הכירורגים שהם אוהבים את הסכין. אבל במקרה הזה שלו רק הסכין יוכל לסייע , אם בכלל. מצבו היה חמור מכפי שעלה על דעתו ועל דעת הרופאים האחרים. בכל רגע הוא היה עלול למות.
אבל למה ריבונו של עולם למה אני צריך להיות המנתח שלו? הרי צחוק עושה לי ההשגחה. מביאה אל בן ידי את האיש שגמל לי רע. אז שילך לרופא אחר. וגם אם יחליט לבחור בי אוכל לסרב. כתוב ורפוא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. רשות ניתנה אבל לא חובה. אילו הייתי הרופא היחיד יתכן שהרשות הייתה הופכת מבחינתי להיות חובה. וכי רופא יחיד אני בארץ? ומי זה שקבע שאני המנתח המוצלח ביותר? לא אלמן ישראל ולא מעטים הם המנתחים המעולים. עובדה היא כי מספר המתים מאירועי לב הולך ופוחת מדי שנה וגם שיעור ההצלחות בניתוחים הוא מן הגבוהים בעולם. אז שילך לו למקום אחר , לבית חולים אחר, למנתח אחר, ושיניח אותי לנפשי. איני רוצה לרפא אותו. ואיני רוצה לנקום בו.
– אני מודה לך. הוא אמר- אני אלך להתייעץ
– זה רעיון טוב. כדאי מאוד להתייעץ. אסור לקבל החלטה תחת לחץ. אבל צריך למהר.
שתקתי. הורדתי את עיני ממנו. התייעצות עם מאכערים היא שיטה של חולים רבים לא לקחת אחריות, אלא להטיל את יהבם על אחרים. ולוואי שגם היועץ יציע לו לדבוק בצנתור. אבל אם אמנם היועץ יקבל את חוות דעתי? ואגב הגשתי לו אותה בכתב, מנומקת היטב עם כל הפרטים, ואם הוא יבקש שאני אנתח אותו ? מה אעשה?
תמיד אמרו עליו שאין לאיש הזה לב. שהוא חסר לב. תארו לעצמכם שאני אאלץ להביא תיקון ללב שבור שאינו קיים.
חלק ב '
עכשיו שמעו. אין אני מתכוון לספר לכם מאומה על עלילות האיש הזה. גם לא אציג אותו בשמו ולא אגלה את תפקידו. ולא את הקשר שלו אלי. לא עלה בדעתי שאי פעם אחזור ואפגש בו. אבל אני רשאי לגלות לכם כי הוא היה איש רע. אני לא יכול להתחייב שהוא היה רע לכל הבריות. אולי דווקא היה איש טוב ונוח לבריות. אבל לי הוא גמל לי רעה גדולה. לא לי לבדי אלא למשפחתי. רעה כל כך גדולה שהביאה להסתלקותו בדמי ימיו של אבי. והרעה הזאת לא הייתה אירוע בודד, מעין תקלה או מעידה חד פעמית. אלא תהליך ממושך, מחושב, מתוכנן לפרטי פרטים ומוצלח לאין שיעור. כסף הוא תמיד שם המשחק. המניע את גלגלי העולם לטוב ולמוטב. אם אתם באמת לוחצים עלי. אוסיף כי עבורי ועבור בני משפחתי איש זה גילם את כל המשמעות של רוע. אטימות. התעלמות. אנוכיות. צרות עין. קנאה. הרי אמרו עליו שאין לו לב. זהו עד כאן . כאן אני עוצר. לא אוסיף דבר בו ובעלילותיו. והמבין לא יבין. ואם הבין ישתוק.
שבוע עבר עד שהאיש החולה שב אלי. בעיני הזמן הזה נמשך כאילו חודש שלם.
הוא נראה טוב מכפי שנראה קודם. נשמע החלטי מאוד. הרבה יותר בטוח בעצמו מאשר בשבוע שעבר כאשר שללתי את אופציית הצנתור. הפור נפל אצלו. והוא בטח בי
למזלי, או בעצם למזלם של החולים בשבוע הזה שבו המתנתי לתשובתו, לא זומנו לי ניתוחים מורכבים. דמותו של האיש הזה, שעכשיו ישב מולי ומחכה שאקבע לו מועד לניתוח ואדריך אותו בהכנות, לא סרה מתודעתי. הוא גרם לי מבוכה רבה, טלטלה נפשית, עצבנות, התקשיתי להירדם בלילות. וביני לבין עצמי גמרתי אומר לא להימלך באיש ולא לבקש עצה, גם לא מבני משפחתי. הלבטים הללו עשו אותי לאיש בודד. ההחלטה שלי הייתה אמורה להיות בלתי תלויה במאומה רק בי. לפני שנים אחדות הצלתי ממוות מחבל פצוע.
– התייעצתי וגם בנים שלי ביררו ואפילו דיברו עם בית החולים של הצי בבולטימור. אתה צדקת.
המחבל הגיע לחדר הניתוחים ומצבו אנוש. חסר תקוו. נורה ונפצע קשה בחזהו בהיתקלות עם כוח מסתערבים שיצא ללכוד מבוקשים ובראשונה אותו. הפצוע שנאבקתי על חייו היה ממונה בעירו על הכשרת מחבלים מתאבדים. הוא סיפק להם חגורות נפץ ושיגר אותם כפצצות מתקתקות למרכזי אוכלוסין בארץ. ידיו ונפשו היו מגואלים בדם ואני נגעתי בדם הזה, אמנם בכפפות ובכל זאת הרגשתי בחומו של הדם ששתת ממנו. הרופא הצבאי שהעניק לו טיפול ראשוני בשטח וליווה אותו לבית החולים אמר לי תראה איזה מקצוע בחרנו לנו. להציל ממוות רוצחים אכזריים שמגיעה להם הוצאה להורג. אבל הרי נשבענו לטפל בכל מי שצריך.
ואני ניתחתי את הרוצח הזה במשך ארבע שעות רצופות. תיקנתי כלי דם, חיברתי שרירים קרועים, תפרתי רקמת לב שכדור חורר. ולבסוף הצלתי אותו. והוא נשפט למאסר עולם. אבל בקרוב ישוחרר בעסקת החליפין הקרובה. ואם ישוב לשגר פצצות אנושיות הרי דמיהם בראשי.
ואילו עכשיו אני מתלבט מה לעשות עם אותו איש. הוא אינו מחבל. כבר אינו מסוכן. ואולי עשה תשובה וחטאו נסלח לו. נכון שכאשר המחבל הגיע לחדר הניתוחים לא היה לי פסק זמן לחשוב על המצב המביך. הרופא הצבאי אמר שחשוב מאוד שיישאר בחיים כדי שניתן יהיה לחקור אותו. בטוחים שהוא יוביל את החוקרים אל ראש הנחש. אבל דעו לכם כי בשעה שהוא שכב על שולחן הניתוחים מסומם ומורדם לא חלף במוחי אפילו שבריר של מחשבה שלא להתאמץ יתר על המידה. ולא נזקקתי אפילו לשכנע את עצמי כי המידע שאצור במוחו של המנוול חיוני ויציל חיי אדם בעתיד עד שזאת מצווה להציל אותו. הרי אני רופא . ולא שופט. וכאשר מוטלים לפני חולים אין אני בוחן כליות ולב.
ואם כן איך אתה מסביר לעצמך את התנהגותך ביחס לאיש היהודי החולה? זאת הייתה השאלה שהיה עלי לשאול את עצמי. אבל לא שאלתי אותה משום שחששתי מן התשובה.
ותוך כדי כך שאני מייסר את עצמי נצנץ בי רעיון. סברתי שהוא הפתרון. איך זה לא עלה על דעתי עוד קודם לכן? והיה והאיש הזה יחזור אלי. אציג את עצמי בפניו. ונראה איך ייפול דבר. הוא לבטח יאמר לי שלום דוקטור ולא להתראות. ובעוד אני מהרהר בכך וכבר ניצב לעיני כבאספקלריה המאירה החיזיון הראוי :
– ובכן אדוני מבקש שאני אנתח אותו?
– כן דוקטור. אומרים שאתה הספציאליסט לניתוחים הללו.
– אם כן אדוני עליך לפנות למשרד ולהסדיר את ענייני התשלום. ביום חמישי השבוע אוכל לנתח אותך. תהיה הראשון בתור. מה אתה אומר?
– ניתוח ארוך?
– לאו דווקא. רק חמש שעות.
– חמש שעות?
– כן . אתה תעבור ניתוח מורכב מאוד. עם צוות גדול. יותר מכפי שהיה שעברת ניתוחי מעקפים.
– אני מבין שאין לי ברירה.
– אם אתה שואל לדעתי התשובה היא כן
– אני צריך לקבל הנחיות מיוחדות?
– כן. בהחלט. אבל לפני הכל יש עניין אחד שעלינו להסדיר
– בבקשה דוקטור- והוא נקב בשמי שבו קניתי את פרסומי.
וכי מאין ידע שהחלפתי את שם משפחתי. ששוב איני נושא את המשפחה שהוא פגע בה באורח כל כך אנוש, אלא שם עברי, מנוכר ברוח הימים האלה
– אדוני. שמי מלידה הוא זה וזה. אני בן למשפחה הזאת
– כן דוקטור. למה אתה אומר לי זאת?
– אני מתאר לעצמי שאתה זוכר את השם הזה
– למה אתה חושב כך ?
– מפני שאם אינך זוכר סימן הוא שאינך רוצה לזכור
– אתה מתכוון שאתה – פניו החווירו. עיניו הקטנות גדלו לפתע
– כן. בהחלט. הייתי אז רק בן 11. אבל אני לא שוכח. וכי איך אפשר לשכוח
– ואתה רוצה שאדע זאת לפני שתנתח אותי
– כן
– אבל למה?
– למה? אני לא יודע. אולי אתה תוכל להסביר לי
אלא שהדמיון לא הפך למציאות. וכשהוא התייצב בפני ובישר לי כי בחר בי וכי הוא מפקיד בידי את חייו ומאמין שאביא מזור למחלתו, שתקתי. לא הצגתי עצמי בפניו כבן למשפחה שהוא הרע לה.
כיום אין מנתחים אלא אם כן מזהירים תחילה. ספק גדול אם האזהרות המפורטות הללו על דבר הסיכונים והסכנות והסיכויים מוסיפים בריאות לחולה ובמיוחד לבעלי הלב השבור שבאים אלי , אבל לרופא הם מבטיחים את שלומו ובריאותו וגם חוסכים ממנו הוצאות משפט, ועל כן החתמתי את האיש על מסמך ארוך ומפורט כי הוא יודע בדעה צלולה לקראת מה הוא הולך .
– דוקטור האם לדעתך כדאי שאערוך צוואה? כפי שאמרת קיימת אפשרות שלא אתעורר
– אדוני הנכבד אני רופא ומנתח ולא עורך דין ונוטריון. אבל אם אתה שואל לעצתי מן הראוי שתתפלל , ותבקש רחמים שהרי אנחנו הרופאים אין אנו אלא שליחים.
והאיש הניח את כף ידו על פדחתו ומלמל משהו
אחר כך הסברתי לו מה כמעט בדיוק אעשה בו. גם זה מסימני התקופה החדשה ומחידושי זכויות החולים. אני מצווה לפי החוק להיכנס אתם לפרטי הפרטים של הניתוח שאם לא כן הוא עוד עלול להגיש תביעה באמצעות אחד מן העלוקות המשפטיות ולטעון אילו היה יודע כך וכך לא היה מסכים לכל מה שנעשה בו. אני חוזר ומדגיש עניין זה שהרי האיש הזה כבר הראה לפני הרבה שנים שהוא חורש רע, חסר לב ורב מזימות.
– ובכן – אמרתי – רק לאחר שאפתח את בית החזה שלך אדע בדיוק מה עלי לעשות
– אבל הבדיקות ?
– כבודן במקומן מונח. הן, אינן עדיפות על מראה עיניים. המנתח חייב לראות בעיניו את האברים ולא את הדימויים שלהם, לגעת בהם ולהיווכח במצב לאשורו
– כלומר
– זאת אומרת שמה שאנו מדברים עליו עכשיו היא האפשרות הסבירה. אבל רק כאשר אחשוף את הלב שלך תהיה לי תמונה ברורה
– אני מבין. ולפי מה שאתה מעריך עכשיו מה תהיה הפרוצדורה.
המילה הזאת פרוצדורה מקובלת אצל רופאים ואצל משפטנים. תיארתי לעצמי שהפציינט החדש שלי התייעץ רבות עם שני סוגי בריות אלה.
– הפרוצדורה הסבירה היא החלפת המסתם. ואחר כך החלפת קטע מן העורק הראשי. או להיפך. אבל אני חושש שאצטרך גם להחליף לך עורק אחד לפחות, יש הרבה סתימות בלב שלך – ובמאמץ רב לא הוספתי תרתי משמע.
– קראתי על החלפת מסתמים. איזה מן מסתם אתה מתכוון לשתול
– יש לפחות שתי אפשרויות. מסתם מתכתי ומסתם מן החי. נראה לי שבמצבך יש להעדיף מסתם מן החי
– אתה מתכוון למסתם של בעל חיים?
– בפשטות התשובה להדיוט היא כן. למעשה היא קצת יותר מורכבת במסתם יש רקמות שהוצאו מבעלי חיים ובנוסף לכך גם מין רשת של סגסוגת .
– כן. קראתי על כך. ראיתי תמונה של מסתם עם עלים של עגל
– נכון העלים של המסתם שלך מעובים ולכן הוא ממש סתום. אצטרך להרחיב אותו ואז להשתיל בתוכו מסתם עם עלים שנלקחו מבעל חי. אבל במקרה שלך הם לא יהיו של עגל , אלא תסלח לי של חזיר
– דווקא חזיר?
בלבי אמרתי כי אכן זהו המסתם הראוי לך פציינט נכבד. אבל האמת היא כי הוא הדומה ביותר למסתם של בני אדם ואכן זאת אמרתי לו.
– גם הקטע של העורק הראשי שתשתיל אצלי הוא של החיה הגסה הזאת?
– – לא. אל תגזים – ובלבי חשבתי חבל באמת שאין אני יכול לשתול בו עוד ן הדבר האחר המאוס – אנחנו משתמשים בצינור סינטטי. ובזמן שאתה תהיה מחובר למכונת לב ריאות ואנחנו נצנן את טמפרטורת הגוף שלך כדי להקטין את צריכת החמצן ולמנוע נזק מן המוח, אכרות את המפרצת ואתפור לך משני צידי החיתוך של העורק הראשי שתל של דקרון.
– מצחיק מאוד- הוא קטע אותי. ואני רשמתי לזכותו חוש הומור – פעם הייתה לי חליפה מדקרון
– אתה רואה. זה כל האדם. סמרטוט
***
הניתוח הצליח. מנהל בית החולים ודיקאן הפקולטה ציפו שאסכם במאמר את מהלך הניתוח המורכב ואת תהפוכותיו ואת הפתרונות שאלתרתי תוך כדי הניתוח. אבל אני סירבתי. לא רציתי ששמי יתקשר עם שמו של האיש הזה ועל כן וויתרתי על היוקרה שהייתה מתווספת למוניטין שלי . די היה לי בהקלטה השגרתית של הניתוח בוידיאו ובסרטון שהפיקו ממנו. מי שרוצה ללמוד שיחזה בסרט. אני לא רציתי לזכות בפרסום בגלל הניתוח הזה. בגללו .
וכך עברו שלוש שנים. לא ראיתי אותו מאז הניתוח. כפי שוודאי הבנתם העברתי את הטיפול בו לסגני. ואולם מדי פעם לא התאפקתי והזמנתי את התיק ממחלקת הרשומות הרפואיות כדי לדעת אם התיקונים שביצעתי באינסטלציה של האיש ההוא עודם מחזיקים מעמד. ואני לא יכול להגיד כי לשמחתי תוצאות הבדיקות, בהתחשב בגילו בכל אשר עבר עליו, היו סבירות ואפילו טובות.
אבל הרצון הבלתי נשלט לנקמה באיש לא שכך אצלי. לא מימשתי את הנקמה כי לא הייתי מסוגל לכך. אבל חלמתי עליה. וכך עלה בדעתי לשנות ממנהגי וביום המיועד לביקורת הבאה שלו אצלנו בבית החולים אחליף את סגני ואני ולא הוא אבדוק אותו ואחר כך אומר לו כדברים האלה:
– שמע נא איש. אני רוצה לגלות לך סוד. השם שאני מזוהה אתו אינו השם שבו נולדתי. שמי ושם אבותי היה פלוני. האם השם הזה פלוני אומר לך משהו? אני רואה על פניך שאכן השם הזה מעורר בך זיכרון מסוים. רואים על הפנים שלך. תיזהר ואל תתרגש כי התרגשות עלולה להזיק לך , אף על פי שהניתוח שניתחתי אותך הצליח בצורה יוצאת מן הכלל . מכל מקום אני רוצה שתדע לך שאני הבן של אדון פלוני והנכד של מר אלמוני.
אבל אחר כך אמרתי לעצמי. תשכח מזה. התורה מצווה עלינו לא לנקום ולא לנטור. לא נקמת. גם לא תיטור. ולא קיבלתי אותו בבואו לביקורת.
אבל בכך לא תם המעשה.
יום אחד הוא חזר אלי לבית החולים. אמנם נסמך על מקל אבל חי וקיים ועיניו הקטנות בורקות.
– באתי לבית החולים בגלל עניין אחר. בעיות בעיניים. אז אמרתי לעצמי . עכשיו יש לך הזדמנות מצוינת לבקר את הדוקטור שהציל את חיי, ובהזדמנות זאת לברר אם השם שלך לפני ששינית אותו היה פלוני אלמוני
– כן – אמרתי והרגשתי כיצד דמי הולם ברקותיי
– – למה – שאלתי – למה אתה שואל ?
– האמת היא כי ככה חשבתי מהרגע הראשון שראיתי אותך אבל מרוב שהייתי טרוד בעצמי לא שאלתי אותך.
– בכל זאת למה אתה שואל ?
– סתם. זה באמת לא חשוב. סתם עניין מהעבר הרחוק